פרשנות | כשהמדינה מוותרת על המונופול על הכוח – סימן להתפוררות שלטונית
פלנגות אזרחיות שעושות כרצונן במרחב הציבורי בישראל, זו תופעה המעידה על כך שהמדינה מוותרת על המונופול על הכוח. האם ישראל בדרך לשינוי צורת שלטון? או שמא המשטרה עתידה למלא את תפקידה לשמר את המונופול על הכוח במרחב הציבורי?
תמונה: משטרת ישראל
אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של מדינה ריבונית הוא המונופול על השימוש בכוח אלים. זוהי אבן יסוד בתפיסת המדינה המודרנית: רק למדינה, באמצעות מנגנוני האכיפה שלה – משטרה, צבא ושירותי ביטחון – יש סמכות להפעיל כוח פיזי במרחב הציבורי. כאשר המונופול הזה נסדק, נסדקת גם עצם הריבונות.
בחודשים האחרונים נראה כי ממשלת ישראל וזרועות אכיפת החוק מאפשרות לקבוצות אזרחיות מאורגנות להפעיל אלימות במרחב הציבורי ללא תגובה מספקת מצד המדינה. כאשר אזרחים נוטלים לעצמם את תפקיד האכיפה, והמשטרה אינה מונעת זאת או אינה מטפלת בכך באותה חומרה שבה היא מטפלת באלימות מצד קבוצות אחרות, מתקבל רושם של ויתור – מרצון או בפועל – על המונופול המדינתי על הכוח.
ההיסטוריה הישראלית מלמדת עד כמה הנושא הזה היה קריטי בראשית דרכה של המדינה. אחד המהלכים הראשונים והמשמעותיים שביצע דוד בן־גוריון לאחר הקמת המדינה היה פירוק המחתרות והקמת צה״ל כצבא ממלכתי אחד. המהלך נועד למנוע מצב שבו כוחות חמושים פועלים בנפרד מהמדינה ומכתיבים מציאות פוליטית בכוח הזרוע. לצדו נבנו גם משטרת ישראל ושירותי הביטחון – כולם חלק ממנגנון שמרכז את הכוח האלים בידי המדינה בלבד.
כעת, נדמה כי הכיוון מתהפך. כאשר המדינה אינה מונעת פעילות אלימה של קבוצות אזרחיות, או כאשר האכיפה נתפסת כבררנית, היא למעשה מפרקת בהדרגה את אותו עיקרון יסודי. אם התהליך הזה יימשך, התוצאה האפשרית היא ביזור הכוח האלים לידי קבוצות שונות הפועלות לפי האינטרסים שלהן, ולא לפי חוק אחיד.
מעבר לכך, השימוש או הסובלנות כלפי קבוצות כוח אזרחיות שאינן נתפסות כחלק מהמנגנון הרשמי הוא מאפיין מוכר בתהליכי שחיקה דמוקרטיים. במצבים כאלה, החוק חדל להיות אחיד, והאכיפה נעשית סלקטיבית: קבוצות הנתפסות כמשרתות את השלטון זוכות ליחס שונה מקבוצות הנתפסות כמתנגדות לו. ההיסטוריה של המאה ה־20 מספקת לא מעט דוגמאות לשימוש בכוחות לא־רשמיים כדי לעקוף מגבלות חוקיות או כדי ליצור הרתעה ציבורית מבלי לשלם מחיר פוליטי ישיר.
דווקא משום שישראל מגדירה עצמה כדמוקרטיה ליברלית המבוססת על שלטון חוק, הופעת התופעה במרחב המקומי מעוררת שאלות קשות: האם המדינה עדיין מחויבת לאכיפה אחידה ולשמירה על סדר ציבורי באמצעות מוסדותיה בלבד? או שמא אנו עדים לתהליך שבו הכוח עובר בהדרגה לידיים פרטיות?
הסכנה איננה רק באירועי אלימות נקודתיים, אלא בשינוי הנורמה. ברגע שהציבור מתרגל לכך שקבוצות אזרחיות מפעילות כוח במרחב הציבורי ללא תגובה ברורה של המדינה, נשחקת האמונה בכך שהמדינה היא הסמכות העליונה והניטרלית לשמירה על הסדר. משם הדרך לאובדן אמון ציבורי ולערעור יסודות המשטר קצרה בהרבה מכפי שנדמה.
השאלה איננה רק מי מפעיל כוח היום, אלא איזו מדינה תתקיים כאן מחר.