תחנות 7, פקדה אותנו השעה

ישנם ספרים שנכתבים ממרחק הזמן, מתוך פרספקטיבה היסטורית קרירה, וישנם ספרים שנכתבים מתוך האש, האבק והקשר הרועם. ספרה החדש של עידית שכטר-פייל שייך ללא ספק לקטגוריה השנייה. הוא מציע מסמך מטלטל, חי וכואב המתעד את חודשיה הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל" דרך כוונות הטנקים של חטיבה 7.

הספר נפתח באחת מאותן סצנות שנדמה כי נלקחו מסרט הוליוודי, אך למרבה הזעזוע היו המציאות הישראלית של השבעה באוקטובר. סיפורו של עידו, שמזהה באזור רעים קבוצת שוטרים בנחיתות מספרית מול עשרות מחבלים, ומכניס את הטנק שלו לתוך התופת ללא היסוס, הוא התמצית של הספר הזה. תשובתו הצנועה לאחר הקרב – "התגייסתי כדי להיות לוחם" – מהדהדת לאורך כל דפי הספר ומשמשת כמוטיב חוזר לאופייה של החטיבה כולה.

אחת הנקודות המצמררות בספר היא ההקשר ההיסטורי. המחברת מיטיבה לתאר את האירוניה הטרגית: שבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה, נפגשו חיילי החטיבה עם ותיקי מלחמת יום הכיפורים. איש מהם לא שיער שבתוך ימים ספורים, הם עצמם יהפכו לפרק הבא והמדמם במורשת הקרב הישראלית. הספר משרטט את הקו הישיר הזה – מההפתעה, דרך קרבות הבלימה מול טילי הנ"ט והמחבלים על הגדר, ועד ההתקפה בעומק הרצועה.

הספר מזמין את הקורא להיות "זבוב על הקיר" (או בתוך הצריח) ברגעים הקריטיים ביותר, כמו החילוץ הנועז ב"מבצע ארנון", ומעלה שאלות מסקרנות שמושכות את הקורא פנימה: לאן נוסע טנק בוער? מה צועק מג"ד פצוע? וכיצד הופכת עיר עזתית למלכודת מוות?