פרשנות | המוסד לנאמנות - נתניהו מעדיף אנשי שלומו

מינויו של אלוף רומן גופמן לראש המוסד הבא הוא יותר מהחלטה פרסונלית; הוא הצהרה פוליטית-ארגונית שמעדיפה נאמנות, שליטה וגיוון חיצוני על פני רצף מקצועי ועל פני ניסיון מבצעי שנצבר במשך עשרות שנים בידי אנשי הארגון. בתוך המוסד יש לא רק סגן מכהן שמחכה לתורו, אלא דור שלם של מפעילי סוכנים ואנשי שטח שנבנו בדיוק לתפקיד הזה. נתניהו בחר לדלג מעליהם.

הצנחת ראש מוסד מבחוץ אינה חסרת תקדים. אריאל שרון עשה זאת כשמינה את מאיר דגן בראשית שנות ה־2000, במטרה להחיות את יכולות הארגון לאחר תקופה שבה, לטענת הביקורת, נסמך יתר על המידה על טכנולוגיה ופחות נטה לקחת סיכונים בממד היומינט. אלא שדגן הגיע מתוך ליבת העשייה המבצעית של ישראל. הוא היה איש שטח שנבחר כדי לייצר קפיצה קדימה. אחריו, הראשים שמונו הגיעו מתוך הארגון עצמו, בהם דוד ברנע המכהן, ששמרו על המסורת של צמיחה פנימית והמשכיות מבצעית.

גופמן שונה. הוא מגיע מהצבא, אך לא מקהילת סיירת מטכ״ל שממנה נשאבו רבים מראשי המוסד לאורך השנים. במובן זה, המינוי שלו מאותת על רצון בגיוון ואף על ניתוק מסוים מההומוגניות שהשתרשה סביב “קהילת הסיירת”. בהקשר הרחב יותר, מדובר בחלק ממגמה: גם הרמטכ״ל הנוכחי מגיע מחיל השריון, בשעה שראש השב״כ החדש כן מגיע מאותן יחידות מיוחדות.

אבל חשוב מכך: מינויו של גופמן משלים מהלך שבו נתניהו החליף את כל ראשי שלושת גופי הביטחון המרכזיים של ישראל – צה״ל, שב״כ ומוסד – מאז טבח 7 באוקטובר. בצה”ל הוא קידם מבפנים, אך בשב”כ ובמוסד הצניח מבחוץ. זוהי בחירה שמלמדת על תפיסה: המערכת כשלה, את ההנהגה צריך “לנער”, ומי שבא מבחוץ כביכול נקי מהכשלון.

אלא שהסיפור מורכב יותר. נתניהו, בניגוד ליחסו כלפי צה״ל והשב״כ, נמנע בעקביות מלמתוח ביקורת על המוסד. למרות שגם המוסד לא הביא התרעה על הטבח ולא התריע מפני פלישה לישראל, ראשיו – ובראשם דוד ברנע – לא לקחו אחריות פומבית על חלקם בכשל. בתוך המוסד אף רווחת התפיסה כי לא מדובר כלל בתחום אחריותם; כאילו יומינט ואיתור כוונות אויב לקראת אירוע רחב היקף הם עניין של שב”כ בלבד. זו תפיסה בעייתית במדינה שבה קהילת המודיעין אמורה לעבוד בשילוב ידיים.

מינוי גופמן, אם כן, נע בין שני קטבים: מצד אחד ניסיון לגיוון ו”ריענון” מערכתי, ומצד שני התעלמות ממחירו של ניתוק הניסיון המבצעי שהצטבר בתוך הארגון. המסר למודיעין הישראלי הוא כפול: למעלה מעדיפים נאמנות ויכולת שליטה על רצף מקצועי; האחריות על הכשלון החלוקתי של 7 באוקטובר עדיין אינה מדוברת; והקושי לבנות מחדש אמון ארגוני רק הולך ומעמיק.

הבעיה המרכזית אינה גופמן עצמו, אלא העובדה שההנהגה מתעקשת שלא להתמודד עם שאלת האחריות. ללא דיון אמיתי על עומק הכשל, ללא הנחת אחריות על כל זרועות המודיעין, וללא חיזוק הנכסים המבצעיים הטבעיים של המוסד – המינוי הנוכחי נראה פחות כמהלך אסטרטגי ויותר כתמרון פוליטי.