פרשנות | מה טייוואן מלמדת את ישראל על כוח אמיתי במאה ה-21

כולם עסוקים בנבא את המלחמה שתצית את העולם הבא: ״סין תפלוש לטייוואן, ומשם הכול יתגלגל״. אך האמת המטרידה הרבה יותר היא שהעולם כלל לא יזדקק לטיל אחד כדי להיחנק. מספיק שמפעל אחד – TSMC – יכבה את האור. 

בעידן שבו כ-90% מהשבבים המתקדמים בעולם מיוצרים על אי ששטחו כחצי משטחה של ישראל, מלחמת העולם הבאה עשויה להתחיל לא בשדה הקרב, אלא בקווי הייצור. והדבר המפחיד באמת אינו מה שעלול לקרות לטייוואן עצמה, אלא ההבנה שישראל נמצאת, מתחת לפני השטח, בדיוק באותה סירה.

טייוואן אינה רק מחלוקת טריטוריאלית בין בייג׳ין לוושינגטון; היא צומת דיגיטלית של הכלכלה הגלובלית. פגיעה בה לא תיצור רק כותרות – היא תכבה את האור במפעלים בקליפורניה, בדרום קוריאה ובגרמניה. ישראל, באופן פחות מדובר, הפכה לצומת דומה: תעשיית הסייבר שלה מגנה על מערכות פיננסיות גלובליות, מערכות ההגנה שלה נמצאות בלב בריתות ביטחוניות, וטכנולוגיות הבינה המלאכותית שלה מזינות שרשראות מודיעין ויכולות לחימה של מדינות רבות. מה שנראה כ״סטארט-אפ ניישן״ הוא למעשה שכבת תשתית קריטית שעליה נשען המערב.

כמו בטייוואן, גם בישראל הכוח אינו טמון עוד רק בטנקים או במטוסים, אלא במה שהמערכת הבינלאומית אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד. טייוואן מוגנת לא בזכות צבאה, אלא בזכות הערך הגלובלי שהיא מייצרת: אם TSMC תיעלם, העולם ייכנס למיתון דיגיטלי עמוק. אם ישראל תיעלם, העולם יאבד חלק משמעותי ממערכות ההגנה, הסייבר והחדשנות שלו.

זו אמת שלא נאמרת מספיק בקול רם: ההרתעה במאה ה-21 אינה מבוססת עוד על הפחד מהפעלת כוח, אלא על הפחד מהפסקת שירות. מדינה הופכת בלתי פגיעה כאשר העולם אינו יכול להרשות לעצמו את היעדרה. זהו הלקח העמוק שטייוואן מספקת לישראל: ערך תשתיתי מגן טוב יותר ממערכות נשק מתקדמות. הוא מכריח את היריב לחשב לא רק את מחיר המלחמה, אלא את מחיר קריסת המערכת כולה.

ישראל, בניגוד לטייוואן, עדיין אינה ממנפת את כוחה זה באופן אסטרטגי מלא. היא נוטה להתייחס לעצמה כמדינה קטנה במזרח תיכון סוער, ולא כמרכז תשתית שהמערב תלוי בו קיומית. תפיסה זו מונעת ממנה לבנות הרתעת תשתית אמיתית – כזו שבה מדינות יגנו עליה לא רק מסיבות מוסריות או פוליטיות, אלא מאינטרס קר וגלובלי.

בפועל, ישראל מחזיקה נכסים שאין להם תחליף בטווח הקצר והבינוני: מערכות הגנה אקטיבית, טכנולוגיות לוחמה אלגוריתמית, פלטפורמות סייבר מבצעיות, וידע מודיעיני שחלק ניכר מהמערב נשען עליו מדי יום. אולם היא טרם עיגנה נכסים אלה בבריתות ארוכות טווח, וטרם הפכה אותם ל״אמת גלויה״ בזירה הבינלאומית – בדיוק כפי שטייוואן עשתה לעצמה.

כוח בעולם החדש אינו נמדד עוד במספר החיילים שניתן לגייס, אלא במספר המערכות שיקרסו אם תיעלם. הריבונות של המאה ה-21 לא תיכתב עוד במפות, אלא בחוזים, בסיבים אופטיים, בבינה מלאכותית ובשרשראות אספקה. מי שמחזיק בנכסים בלתי ניתנים להחלפה – שורד.

לפיכך, השאלה הגדולה אינה אם ישראל דומה לטייוואן, אלא כיצד עליה למנף את הדמיון הזה באקלים הגיאופוליטי הנוכחי: כיצד להפוך את נכסיה הטכנולוגיים לבסיס של ביטחון לאומי, כיצד לייצר תלות הדדית שמחזקת את מעמדה, וכיצד לעצב אסטרטגיה שתבהיר לעולם – ולעצמה – שהיא חשובה הרבה יותר מכפי שהמפה מרמזת.

הכותבת היא ד״ר בלה ברדה ברקת, פרשנית למאקרו-כלכלה וגיאופוליטיקה