פרשנות | מי יוציא להורג?

תרחיש דמיוני מזעזע למדי: אבא שב הביתה מהעבודה, והבן שואל לתומו: “אבא, איך היה בעבודה? מה עשית היום?” והאב משיב: “היום הוצאנו להורג שני אנשים”.

האם 39 הח”כים שהצביעו השבוע במליאת הכנסת על חוק עונש מוות למחבלים בקריאה ראשונה (הצעת חוק העונשין, התשפ”ו–2025), חשבו על האפשרות שהתרחיש הנ”ל עלול להיות אמיתי אם הצעת החוק תהפוך לחוק מדינה, ויבוא יום ואזרחים במדינת ישראל יקומו בבוקר ויילכו לעבודה – להוציא להורג?

מי התליין? 

לא היו שום סימנים בראיונות, בניסוח הצעות החוק, בדברי הח”כים המציעים, להתלבטות בשאלה המעשית הפשוטה: כיצד יבוצע ומי יוציא לפועל את החוק שלכם, שאתם נלחמים עליו בהתלהבות מעוררת חשד באשר לנימוקים נסתרים עמוקים בנפש המחוקקים.

“בשורה ענקית לעם ישראל”, התלהב השר לביטחון פנים איתמר בן גביר. וכדי שלא יברח מהבשורה – הנה כמה שאלות מאוד פרקטיות: מי יבצע פסק דין מוות שיגזור בית משפט בישראל? אם צה”ל יעצור בקרב מחבל שיועמד לדין ובית המשפט יגזור עליו עונש מוות – האם צה”ל יהיה אחראי לביצוע גזר הדין על פי החוק המוצע?

מי יוציא להורג? חייל סדיר, לוחם ביחידה קרבית או תומך לחימה, איש מילואים, שוטר, לוחם מג”ב, איש שב”כ, אזרח? אולי תליין מתנדב או איש שירות ביטחון שיכפו עליו להיות חלק מכיתת יורים? ואם יסרב – האם יכפו עליו בכוח להשתתף בהוצאה להורג? ואולי יגייסו מתנדבים?

כיצד בדיוק יבוצע גזר דין מוות בישראל? יש אופציות: בתלייה, בירייה מול כיתת יורים, על כיסא חשמלי, אולי גיליוטינה, שמא זריקת רעל. האם הח”כים הנלהבים שהצביעו בעד החוק הרהרו לרגע אחד כיצד יבצעו את החוק שלהם? שהרי לא ירצו שהחוק יישאר אות כתובה ברשומות, כי הם הצביעו בעד ביצוע.

מיהו מחבל

רשמית מוגדרת הצעת החוק “עונש מוות למחבלים”. כלומר, החוק מוגבל למחבלים ולטרוריסטים. האם יש הגדרה מדויקת מיהו המחבל שיימצא ראוי לעונש מוות? ולמה מחבל א’ יידון למאסר עולם וחברו – מחבל ב’ – יידון למוות? על כך יחליט כמובן רק בית המשפט.

אחרי 7 באוקטובר חודשה יוזמה פרלמנטרית ותיקה לחקיקת חוק עונש מוות במדינת ישראל, וסמיכות הפרשיות ברורה בהחלט. יש בכך משום רגש נקם על זוועות החמאס ברצועת עזה. אבל רגש נקם איננו חלק מהתנהגות משפטית וחוקתית של מדינה דמוקרטית.

בתולדות מדינת ישראל הוצא להורג בתלייה נאשם אחד – אדולף אייכמן – שנמצא אשם ואחראי למותם של מיליוני יהודי אירופה בתקופת השואה. רבים בציבור הישראלי סבורים כי כך יש להשאיר את המצב: הוצא להורג במדינה דמוקרטית במאה ה-21 רק צורר יהודים כמו אדולף אייכמן.

הצעת החוק שאושרה השבוע עלולה לשנות את התדמית החיובית שיש למדינת ישראל – מדינת היהודים – על שאין בספר החוקים שלה עונש מוות, כמו ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם. מי שמביא ראייה מארה”ב, שבכמה ממדינותיה יש עונש מוות – הרי אין זו מחמאה גדולה לדמוקרטיה המובילה בעולם המערבי.

טוענים שבעונש מוות יש משום הרתעת עבריינים, פושעים ומחבלים, וכי חוק כזה מגן על שלום הציבור כיוון שהוא מסלק כאלו מהעולם. הניסיון בארה”ב מראה שעונש מוות איננו מרתיע, ואין ראיות במחקר הקרימינולוגיה שעונש מוות אמנם מהווה גורם מרתיע.

ענישה בלתי הפיכה

לעומת זאת, שרירה וקיימת קדושת החיים. הטענה הבסיסית היא שאין שום זכות ליצור אנוש להוציא להורג אחרים – לא במלחמה ולא כאמצעי הגנה עצמית במקרים חמורים של סכנת חיים. עונש מוות נחשב לענישה אכזרית ביותר. זו ענישה בלתי הפיכה. זה גזר הדין היחיד שלא ניתן להפכו במקרה שמתגלית טעות משפטית או עובדתית, והיו דברים מעולם. מי שכבר הוצא להורג לא ייוושע – אפילו אם יתגלו לפתע מאה הוכחות לחפותו המלאה והמוחלטת. עונש מוות הוא סופי.

עונש מוות היה קיים במסורת היהודית העתיקה. יש עבירות שעל עושיהן נגזר “מות יומת”, ויש במקורות רשימת עונשים כמו סקילה, שריפה, הרג וחנק. אבל מתוך דברים במקורות ניתן להסיק שגזר דין מוות היה עניין קשה: “סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית”, נאמר במשנה, וגם: “רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם”. היהדות בפירוש לא אהבה גזרי דין מוות.

וקיים השיקול המוסרי, שלפיו שופט – שהוא יצור אנושי בשר ודם – אינו רשאי להחליט לגזור מוות על בן אנוש אחר, כשם שתליין – בשר ודם – אינו רשאי להוליך אדם אל מותו. מדינות במערב הדמוקרטי, בעיקר אלו שיש להן חוקה – קונסטיטוציה – החליטו שאין להן זכות ליטול את חייו של מי שנאשם בעבירות, אפילו החמורות ביותר. יש דרכי ענישה אלטרנטיביות. אולי לא אידאליות, ולא תמיד יעילות – אך הוצאה להורג בחברה דמוקרטית במאה ה-21 היא צעד אחד יותר מדי. ההצבעה השבוע בכנסת, ברוב של ח”כים צוהלים, לא רק שלא הלכה בכיוון זה – אלא הלכה בכיוון ההפוך והמדאיג.