פרשנות | ביטחון הציבור בעידן ה-AI: האדם נשאר במרכז קבלת ההחלטות

בעולם שבו איומים מתפתחים במהירות ונעים בין הרחוב לרשת, והגבולות בין המרחב הפיזי למרחב הדיגיטלי מיטשטשים, המושג “ביטחון הציבור” כבר אינו נמדד רק במספר השוטרים בשטח.

כיום הוא נבנה משילוב בין אדם, טכנולוגיה ונתונים – שילוב שהוליד מערכת אינטגרטיבית, המבוססת על שיתוף פעולה בין הגורם האנושי למערכות המידע. מערכת זו מתאפיינת ביכולת להבין, לנתח ולחזות אירועים חריגים, ופועלת לשמירה על הסדר, למניעת אלימות ולהבטחת ביטחון בשגרה ובחירום.

במובן הזה ניתן לציין מספר “דורות” של ביטחון הציבור: הגרסה הראשונה נשענה כמעט לחלוטין על האדם – על נוכחותו, איתור הסיכון על ידו, שיקול דעתו ותגובתו לאירוע בהתאם. זו הייתה תקופה שבה המקצועיות והנחישות האנושית היו היתרון, אך גם נקודת התורפה. בהמשך, הגרסה השנייה שילבה את יכולותיו של האדם באמצעים טכנולוגיים ובמיגון פיזי. מצלמות, מערכות בקרה, מוקדים עירוניים ותקשורת מתקדמת יצרו שינוי מבצעי עמוק שעיקרו: יותר שליטה, תיעוד ושקיפות. אלא שבמקביל נוצר עומס עצום של מידע – מאות מצלמות, אלפי התרעות – והגורם המקצועי נדרש להכריע ולהגיב בזמן אמת, אך לא תמיד תוך הבנת כל התמונה במלואה.

כעת, כשהטכנולוגיה עצמה יודעת לנתח ולחזות כמויות אדירות של נתונים ברמות שונות, נולד שלב חדש – “ביטחון הציבור 3.0”. זוהי תפיסה המבוססת על ניהול מידע, אנליטיקה וחיזוי, שבה מערכות בינה מלאכותית הופכות לשחקן פעיל בניהול הביטחון. המערכות הללו לומדות דפוסים, מזהות חריגות במרחב, מתריעות מראש ומצליבות נתונים משלל מקורות מגוונים, בהם: מצלמות גוף ומצלמות רכב, רחפנים, איתורנים, תלונות אזרחים, דיווחי מוקדים, פעילות ברשתות חברתיות ועוד. כל אלה מביאים לכדי תמונה מבצעית אחת בזמן אמת, המשפרת עשרות מונים את אופן קבלת ההחלטות האופרטיביות של הגורמים בשטח. החידוש בגרסה זו איננו רק באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים, אלא באופן שבו כל רכיבי המערכת מתחברים לאקוסיסטם אחד הפועל כסביבה חכמה ומגיבה.

דווקא ככל שהמערכות החכמות משתכללות, מתברר שהן אינן מחליפות את האדם, אלא גורמות לו לחשוב באופן אחר. הן מצטיינות בניתוח, יודעות לאסוף ולעבד כמויות עצומות של מידע, לזהות דפוסים ולספק התרעות מדויקות, אך אינן מבינות כוונה או רגש. האלגוריתם מצטיין בזיהוי חריגות, אך חסר שיקול דעת, אינטואיציה ויכולת לשקול ערכים אנושיים. לכן, בעידן שבו תרומתה של המכונה עשויה להיות כה קריטית לביטחון, תפקידו של השוטר הוא לתרגם את יכולת עיבוד הנתונים והמידע להקשר המבצעי.

דוגמה לכך היא משטרת מיאמי ביץ’, המיישמת תפיסת פעולה שבה רחפנים משמשים כ”מגיבים ראשונים” (DFR – Drone as First Responder). בשיטה זו הרחפן מוזנק ראשון לשטח עם קבלת קריאה או אינדיקציה, ומשדר תמונת מצב למרכז השליטה שבו מתלכדים בזמן אמת נתוני וידאו, דיווחים מהשטח וניתוחים אלגוריתמיים של התנהגות ותנועה. כך מתקבלת תמונה המאפשרת תגובה מהירה, מדויקת וחסכונית בכוח אדם, בזמן ובמשאבים. מודל זה ממחיש כיצד טכנולוגיה יכולה לתמוך בהחלטת האדם ולחזק אותה – אך אינה מחליפה את שיקול הדעת האנושי.

הדוגמה האמריקנית היא רק הצצה ליכולת שכבר קיימת ומיושמת בהצלחה. בישראל, יישום תפיסה דומה יכול להתרחש גם באמצעות שילוב בין מוקדים עירוניים, מצלמות חכמות ומערכות דיווח קהילתיות, תוך התאמה רגולטורית והבטחת הגנה על פרטיות.

“ביטחון הציבור 3.0” מבוסס על מערכת שותפים רחבה הפועלת יחד לשמירה על חוסן אזרחי ותפקוד רציף. הרשויות המקומיות מחזיקות בקשר הישיר עם התושבים וביכולת התגובה הראשונית, משרדי הממשלה מגדירים את המסגרת הרגולטורית והתקינה, חברות הטכנולוגיה מביאות את החדשנות והכלים המתקדמים, והאקדמיה והחברה האזרחית תורמות ידע, פיקוח ולגיטימציה ציבורית. 

הפער המרכזי כיום איננו בתחום הידע או הטכנולוגיה, אלא ביכולת לייצר אינטגרציה ותיאום בין המערכות הקיימות. בישראל נבנו מערכות מתקדמות לאיסוף מידע ולניהול אירועים, אך חסרה המעטפת שתהיה מסוגלת לחבר ביניהן לכדי מערכת אחודה של ביטחון ציבורי חכם. יישום מודל זה הוא הזדמנות להגדיר מחדש את יחסי הגומלין בין אדם, מידע וטכנולוגיה באופן שישפר בראש ובראשונה את תחושת הביטחון האישי והקהילתי, וכן את אמון הציבור ואת יעילות המערכות האזרחיות.

בעולם מתהווה כבר דור חדש של ביטחון עירוני-אזרחי, הנשען על חיזוי בזמן אמת, ניתוח תבניות התנהגות והפעלה דינמית של משאבים. ישראל מחזיקה בתשתית טכנולוגית ובידע אנושי מהטובים בעולם, אך היישום עדיין חלקי ומבוזר. שילוב בין מדיניות מתואמת, הכשרה מקצועית ועמידה בסטנדרטים אתיים ורגולטוריים יכול להפוך את היתרון הקיים ליכולת מבצעית עקבית ומתמשכת.

ניצב בדימוס בועז גלעד הוא בכיר לשעבר בשב”כ ובמשטרה, מנכ”ל חברת S.T-Impact, ממקימי המכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי, ועמית מחקר במכון לחקר הטרור באוניברסיטת רייכמן.