פרשנות | בחירתו של זמיר: ציות לדרג המדיני ויציאה לכיבוש עזה לבין אחריותו המוסרית להצלת חיי החטופים

“לכו להביא עסקה, תביאו עסקה בכל הכוח”, התריס הרמטכ”ל רב-אלוף אייל זמיר השבוע כלפי הדרג המדיני. ‘למה צוות המו”מ לא עובד על זה בכל הכוח?’ – כך דווח שהקשה כלפי האחראים על ניהול המו”מ לשחרור החטופים. במקביל מילא את החלטת הדרג המדיני ושילח את העוצבות אל עזה, אל מרכבות גדעון ב’.

זו תמצית המצב המורכב, חסר התקדים, שבו נמצא הרמטכ”ל בימים אלו. אין לקנא בדילמה שבפניה הוא ניצב. וכמו במקרים דומים בצמרת, בשפיץ – האדם הוא בודד.

בעל תפקיד בכיר, איש צבא או אזרח, שנקלע למצב שבו הוא מתנגד להוראות ולהנחיות הדרג הממונה עליו, מצוי במצב קשה בחברה היררכית מסודרת. הכי קל לומר לו: ‘אינך מסכים למה שהבוסים שלך רוצים שתעשה? תתפטר.’ קוראים לזה “להניח את המפתחות”. זו אופציה קלה יחסית, האחרות יותר מסובכות.

התלבטות ממלא התפקיד היא רבת-פנים: אם יניח את המפתחות, ייחשב כגיבור בעיני מי שמסכימים איתו ושותפים לדעותיו. אם יישאר בתפקידו, ייחשב לנכנע וכמי שדואג רק לג’וב שלו ומשת”פ עם הבוס.

אם יתפטר מהתפקיד – מי יודע מי ימונה תחתיו. אולי ימונה איש לא ראוי אך נאמן לבוס. לכן מוטב להישאר בתפקיד ו”להיאבק מבפנים” על צדקת הדרך. אם ההערכה היא שהמצב בארגון סביב הבוס גרוע ומדאיג, אולי מן הראוי שבעל התפקיד יישאר בלשכתו כדי שבארגון יתפקד מישהו שינסה להציל את המצב.

מחשבות כגון אלו בוודאי חולפות בראשו של אייל זמיר. על פי דיווחי תקשורת גלויים-מודלפים, נאמרו דברים קשים בין הרמטכ”ל לבין שרי ממשלה וראשה בנושאי תכנית ההשתלטות על עזה וגורל החטופים.

אייל זמיר נמנע מלהביע דעות בנושאים אלו בפומבי. הוא אינו מהדברנים, וכלובש מדים – לא מתראיין, לא מדליף ולא מצהיר. אך מציטוטים שפורסמו עולה שזמיר אינו שלם עם מה שהוא פוקד בשעות אלו על צה”ל לבצע, דהיינו כיבוש עזה. ייתכן שהוא חולק על חלקים מהתכנית המבצעית ולא על כולה, וכנראה חושש שהמבצע בעזה יסכן חיי חטופים.

הרושם בציבור הוא שהרמטכ”ל מחובר לקשר שבין מרכבות גדעון ב’ לבין גורל החטופים יותר מאשר חברי ממשלת ישראל. זמיר השתמש בביטוי “מלכודת מוות”, והוא כנראה מעדיף עסקה על פני כיבוש עזה.

בתקשורת, באולפנים, בקרב אלופי מיל’ ואזרחים ולוחמים מן השורה – יש הקוראים לרמטכ”ל להתפטר, להניח את המפתחות. אחרים מעודדים אותו להישאר, לא לזוז ממקומו כדי לא להחמיר את המצב, כי אם יתפטר – מי יודע מי יבוא במקומו. זה מרחב ההתלבטות של ראש המטה הכללי.

ולא רק שלו. איננו יודעים מה דעתם האמיתית של כפופים בכירים לרמטכ”ל – כמו מפקדי אוגדות, מח”טים ומג”דים, מפקדי זרועות וחילות. מה הם חושבים על מבצע ההשתלטות על עזה ועל הסכנות הנשקפות לחטופים? מדובר בקצינים בכירים, מפקדים עתירי ניסיון קרבי, מובילי יחידות במלחמות ישראל ואחראים לחייהם של רבבות לוחמים סדיר, מילואים וקבע. אך פיותיהם של קצינים אלו – בדרגות אלוף, תא”ל ואל”מ – חסומים, כי הם במדים ומנועים מהבעת דעות אישיות.

כשקצין כזה מתראיין בעזה על ידי כתב טלוויזיה שהובא לשם במאורגן על ידי דובר צה”ל, הקצין תמיד ישמיע אמירות פטריוטיות בצדקת העשייה. מבחינתו כמפקד יש בכך היגיון כשהוא פונה ללוחמיו שנכנסים ללחימה.

בתולדות צה”ל היו ניגודי דעות בין דרג מדיני – ראשי ממשלה ושרי ביטחון – לבין רמטכ”לים. ראש ממשלה מתווה תכנית פעולה, טבעי שרמטכ”ל או שיקבל את התכנית או שיציע רעיונות אלטרנטיביים. רמטכ”ל מציע תכנית, טבעי שהדרג המדיני יסכים או ידחה אותה. כל זה קרה.

מה שלא קרה עד כה הוא שבממשק הזה בין הדרג המדיני לצבאי מונח עתה גורל אזרחים וחיילים חטופים – חיים וחללים – שמוחזקים בשבי האויב. עם שלם עוקב אחר כל דיבור, כל התבטאות, כל אמירה וכל ציוץ – מוושינגטון ועד ירושלים – בעניין גורל החטופים ומה עלול לקרות להם תוך כדי התקדמות טנקי מרכבות גדעון ב’. אין שום ספק שהנושא משמעותי ביותר לא רק בתכנון המבצעי אלא גם בשיקולי הרמטכ”ל. השבוע אמר שהחזרת החטופים היא מחויבות לאומית ומוסרית.

אלמלא נושא החטופים, קל יותר היה להמליץ ציבורית לרמטכ”ל “להניח את המפתחות” אם אינו שלם עם ההחלטה לכבוש את עזה. הוא עוד עלול “לחטוף” מכמה ח”כים עדיני לשון. אך כאשר עניין החטופים על הפרק – הדילמה בלתי נסבלת, ואסור למפקד העליון לנטוש אותם כאשר אין רואים אופק לעסקה לשחרור החטופים.

על כן, נוכח מגוון השיקולים, הרמטכ”ל הזה, שמצוי בסיטואציה קשה מנשוא, חייב להחליט עם עצמו מהי הדרך הנכונה ביותר להביא לכך שהחטופים ישוחררו – כולם, ובמהרה. עליו להתייצב באומץ בפני הדרג המדיני ולהצביע על המהלכים הצבאיים שנראים לו כמבטיחים להציל את חיי החטופים.

אם כבר נגזר על צה”ל להיכנס לעזה – המשימה המוטלת על רב-אלוף זמיר היא להחזיר הביתה בשלום ובקרוב את לוחמי צה”ל ואת החטופים. זה מרחב ההחלטה של הרמטכ”ל, ולציבור לא נותר אלא ללוותו בברכת “יישר כוח”.