פרשנות | 700 ימים בשבי: המחאה מתכנסת לדרישה אחת – השבת החטופים עכשיו

700 ימים של שבי חטופים במנהרות חמאס בעזה – זו מתחילה להיות תופעה בלתי נסבלת. ההפגנות והמחאות הולכות וגוברות: מול בתי שרים, ברחובות ובכיכרות, סמוך מאוד לבית ראש הממשלה, שם מישהו העלה באש מכונית.

תנועת המחאה רחוקה עדיין בהיקפה המספרי ממיליון וחצי אזרחים מוחים שאמורים היו להקיף בטבעת אנושית את הכנסת ובנייני הממשלה ולשתקם. זה עוד לא קרה. אך בימים האחרונים קיבלה המחאה החלטה: מוחים אך ורק בנושא אחד – השבת החטופים והפסקת המלחמה, שני אירועים הקשורים זה בזה.

לא מפגינים נגד הממשלה, לא נגד ראש הממשלה, לא נגד הליכוד ולא נגד שינוי משטר. לא יועמ”שית ולא בית המשפט העליון. מצמצמים את המחאה, את ההפגנות, ממקדים את הנאומים וההצהרות ובוחרים את אתרי ההפגנות לנושא אחד בלעדי שהוא העיקר ברגע זה – הוא שורש האסון: שחרור החטופים, החיים והחללים. הדרך לכך היא הפסקת המלחמה.

הרושם הוא ששינוי כיוון זה בתנועת המחאה נעלם מעיני הממשלה, ראשה וחברי הכנסת. אלה אינם חודרים לעומק ליבת המחאה העוצמתית שקמה בארץ בעד שחרור עשרות ישראלים שנחטפו, נרצחו, מורעבים וצפויה להם סכנת מוות בעומק המנהרות.

המחאה עלתה מדרגה כאשר תושבי ישראל – כולם, אלו שבעד ואלו שנגד – הבינו שכיבוש עזה מסכן את חיי החטופים. מסכן ממש, פיזית. בשלבים הראשונים התקרבו יחידות צה”ל המתמרנות למחבואי החטופים. החל מהשבוע הם, החטופים, עלולים להימצא פיזית במרחק של מטרים ספורים מלוחמי החטיבות המתמרנות. אולי הם מוסתרים ממש מתחת לזחלי הטנקים.

צה”ל מבין את זה, הרמטכ”ל מבין את זה. הוא, ולא אחר, השתמש בביטוי המפחיד “מלכודת מוות”. הפחדים והחששות גדלים נוכח גיוסם של רבבות אנשי מילואים והתכוננות צה”ל לקראת שלב “כיבוש או השתלטות על עזה”.
אבל בדרג הממשלתי, האנושי, אין שום סימן – ולו הקל ביותר – ליתר אמפתיה, להתחשבות ברגשות משפחות החטופים, אפילו התחשבות מילולית, אנושית פשוטה. במקום שבשלב סכנה אמיתית לבן, לאח, לאב, ידברו איתם נבחרי העם, יראו התחשבות, הבנה – אפילו אם הדעות חלוקות.

במקום זה מושמעות ללא הרף, וביתר שאת, המנטרות והאמירות בדבר “ניצחון מוחלט”, וביטויים חמורים ובוטים יותר שנשמעים מפי ח”כים, כולל ח”כיות אימהות – ביטויים שאין לחזור עליהם.

הבלבול והתסכול רבים עוד יותר כאשר משפחות החטופים והציבור כולו שומעים דברים מפי ראש הממשלה וגם מפי הפטרון – נשיא ארה”ב – כאשר איש אינו מבין מה פשר כוונותיהם ותכניותיהם לנוכח דברים והיפוכם מיום ליום, לפעמים משעה לשעה. מי יבין את פשר הדילוגים המפחידים האלו מ”עסקה כוללת” ל”עסקת פעימות, חלקית, בשלבים”, וחוזר חלילה?

מה הם עושים שם נציגי צה”ל, המוסד, המתווכות, מצרים, קטאר, השר דרמר, השליח וויסטקוף – כולם אנשים נכבדים ובעלי רצון טוב. אבל עד כמה הג’נטלמנים הללו ערים למה שמתרחש בחוצות ערי ישראל, בציבור, ובעיקר – בנפשו ובגופו של בן משפחה אחת שמייחל לשובו של יקירו? הטלטלות הללו, אי-הוודאות שנמשכת שנתיים, מילים שתולים בהן תקוות שווא, הבטחות שמתפוגגות ואכזבות קשות – הן לפעמים פוגעות לא פחות מבשורה רעה.

ממשלת ישראל חייבת לעשות הכול כדי ליישם את מטרה מספר 1 של המלחמה, והיא שחרור החטופים. אין משימה אחרת. זו תמצית אחריות מדינה כלפי אזרחיה – החוזה שבין הנבחרים לבוחריהם – שידאגו לחייהם ולשלומם. חובה על ממשלת ישראל לשאת באחריות זו אפילו במחיר כבד ביותר. מחיר שמותר לראות בו חלק מעונשה של ממשלת 7 באוקטובר. הממשלה חייבת להביא לשחרור החטופים בעסקה כוללת של כולם, אפילו בתנאים קשים שאינם מתקבלים על דעתה – אבל מותר לראות בכך חלק מהעונש. על תנאי עסקה לא טובים לדעתה הממשלה תדע להתגבר.

אמת, מאוד לא נעים לשחרר מהכלא מאות רוצחים. עוד פחות נעים לסיים את המלחמה בתחושה שהמשימה לא הושלמה לגמרי ושרידי חמאס ממשיכים להיות בעזה. אבל זה חלק מתשלום במחיר כבד על אסון כבד מנשוא. מי שלא חווה את זוועות 700 הימים לא יבין את שיאי השמחה, הנחת והאור של משפחה שיקירה ישוב לביתו אחרי 700 הימים הנוראים – או חלל שיובא בכבוד לקבר ישראל, כמנהג המדינה.