פרשנות | איראן: העדפת עימותים צבאיים על פני מים וחשמל לאזרחים

בחודשים האחרונים חווה איראן את אחד המשברים התשתיתיים החריפים בתולדותיה – משבר כפול של מים וחשמל. 

בצד המים, בצורות חוזרות, ניהול כושל של מאגרים, זיהום מקורות טבעיים ושחיקה בתשתיות ההולכה הביאו למחסור חריף במי שתייה ובמים לחקלאות. בצד החשמל, תלות בגז טבעי פנימי, הזנחת תחנות כוח ישנות, חוסר השקעה באנרגיות מתחדשות וגלי חום קיצוניים הובילו לשיבושים נרחבים באספקה.

הגורמים למשבר אינם רק אקלימיים; הם בראש ובראשונה ניהוליים ופוליטיים. במשך שנים השקיע המשטר האיראני משאבים עצומים בפרויקטים צבאיים, בפריסת זרועות טרור ובהעשרת אורניום, במקום בשיקום מערכות מים, בהקמת מתקני התפלה או בשדרוג רשת החשמל. התוצאה היא מדינה עם יכולות טילים מתקדמות אך עם אזרחים הצובאים על ברזי מים יבשים.

המשבר הנוכחי פוגע קשות ביציבות הפנימית של איראן. הפסקות חשמל נמשכות בערים מרכזיות, חקלאים נוטשים שדות בשל יובש, ותסיסה ציבורית גוברת – גם בערים שבדרך כלל מהוות בסיס תמיכה למשטר. במקומות מסוימים הביא המחסור במים לעימותים אלימים בין אזרחים לכוחות הביטחון.

מבחינה גאו־פוליטית, המצב מורכב. חולשתה הפנימית של איראן מגבירה לחצים אזוריים ומפחיתה זמנית את משאביה להפעיל לחץ ישיר על ישראל. עם זאת, ניסיון המשטר להסיט את תשומת הלב הציבורית פנימה עלול להוביל דווקא להסלמה חיצונית, כולל פעילות צבאית או חבלנית נגד ישראל ומדינות המפרץ, כדרך לאחד את העם מול “אויב חיצוני”.

המשבר משפיע גם על המעצמות. סין, שחתמה על הסכמי השקעות נרחבים עם איראן, מודאגת מהשפעתו על פרויקטי תשתית ואנרגיה אסטרטגיים. רוסיה, שבונה על שותפות איראנית במזרח התיכון, עוקבת מקרוב מחשש לערעור היציבות. מדינות המפרץ, בעיקר ערב הסעודית ושכנותיה, רואות בהיחלשות איראן גם הזדמנות גיאו־פוליטית וגם סכנה לגל פליטים אזורי.

בהקשר הישראלי, המשבר הוא חרב פיפיות. מצד אחד, איראן נאלצת להפנות משאבים פנימה, מה שעלול להאט את פרויקטי הגרעין וההשקעות בזרועות חיזבאללה וחמאס. מצד שני, משטר הנמצא תחת לחץ קיומי עלול לנקוט מהלכים נואשים, כולל תקיפות ישירות, מתקפות סייבר או הגברת פעילות פרוקסי נגד ישראל.

מבחינה היסטורית, משברים כלכליים ותשתיתיים במדינות אויב יכלו לשמש בסיס ליצירת ערוצי דיאלוג טכנולוגי או הומניטרי. אילולא המלחמה בין ישראל לאיראן, היה ניתן – לפחות תאורטית – לשתף פעולה במיזמי מים וחשמל אזוריים, בדומה לפרויקטים שהתקיימו בין ישראל לירדן. טכנולוגיות ההתפלה והאנרגיה הסולארית הישראליות יכלו לסייע לאיראן לייצב את מערכותיה, לו הייתה נכונות פוליטית לכך.

ישראל נמצאת כיום בחזית העולמית בתחום טכנולוגיות המים – מהתפלה יעילה, דרך מחזור מי קולחין ועד חיישני ניטור חכמים המונעים אובדן מים במערכות ההולכה. בתחום האנרגיה, פיתוחים באגירת חשמל, ניהול רשת חכמה ומתקנים סולאריים בקנה מידה גדול יכולים היו להוות פתרון כמעט מלא לאתגרים האיראניים, בעלות נמוכה מזו של פרויקט גרעין.

המצב הנוכחי באיראן ממחיש את מחיר ההעדפה של עימות צבאי מתמשך על פני השקעה באזרחים. במקום להקים שדות סולאריים במדבריות העצומים שלה, היא בוחרת להעשיר אורניום. במקום להתפיל מים במפרץ הפרסי, היא משקיעה בייצור טילים. מדיניות זו מייצרת איום על אזרחיה לא פחות מאשר על יריביה.

עבור ישראל, המשבר הוא תזכורת לכך שטכנולוגיה – ובפרט טכנולוגיות מים ואנרגיה – אינן רק כלים כלכליים אלא גם כלים אסטרטגיים. עולם שבו ניתן לספק מים וחשמל לשכנים, גם אויבים לשעבר, הוא עולם שבו המלחמות מצטמצמות והיציבות גוברת. אבל כל עוד בטהראן עסוקים בלהפוך מים כבדים לחשמל גרעיני – האזרחים ימשיכו לשבת בחושך, כנראה עם כוס ריקה ביד.