פרשנות | חמאס על סף חלון מדיני – אך עומד להחמיץ אותו

בתחילת שנות ה-90, לאחר הסכמי אוסלו הראשונים, נדמה היה שהפלסטינים קרובים מתמיד להקמת מדינה עצמאית. ההסכמים העניקו לרשות הפלסטינית שליטה אזרחית מוגבלת בחלקים מהגדה המערבית וברצועת עזה, והוצגו כשלב ראשון בדרך לריבונות מלאה.

אלא שכמעט שלושה עשורים אחרי, ב־2025, המפה הפוליטית מגלה מציאות אחרת – אך עם דמיון מפתיע: הפעם, לא הרשות אלא חמאס הוא זה שמחזיק שליטה טריטוריאלית בפועל בעזה ומוצא עצמו מוקף בגל חסר תקדים של תמיכה בינלאומית עקרונית במדינה פלסטינית.

גל הכרות והכרזות צפויות

מאז 2024 נרשם שינוי טקטוני בזירה הדיפלומטית: ספרד, אירלנד ונורבגיה כבר הכירו בפלסטין. צרפת, בריטניה וקנדה צפויות להודיע על צעדים דומים בעצרת האו״ם בספטמבר הקרוב. במאי האחרון, העצרת הכללית הצביעה ברוב עצום להרחבת זכויות הייצוג הפלסטיני ולחידוש הדיון במועצת הביטחון על חברות מלאה. 

ביולי 2024, בית הדין הבינלאומי בהאג קבע באופן חד שהנוכחות הישראלית בשטחים הכבושים מנוגדת לחוק הבינלאומי, תוך קריאה לסגת ולהפסיק את הרחבת ההתנחלויות.

שלושת הצירים הללו – הכרה פורמלית ממדינות מפתח, שדרוג מעמד באו״ם, וגיבוי משפטי – מייצרים מצב שיכול להפוך בקלות ללחץ אפקטיבי על ישראל, אם רק יהיה בצד הפלסטיני גורם שמוכן למהלך מדיני רציני.

אין עם מי לדבר

אלא שכאן נכנסת הבעיה: רוב המדינות שמובילות את ההכרה מצהירות במפורש שהן אינן מוכנות לתמוך ב”מדינת חמאס” במתכונתה הנוכחית. הן מתנות את ההתקדמות בשינוי עומק – בראש ובראשונה הפיכת הזרוע הצבאית של חמאס לכוח שיטור אזרחי בפיקוח בינלאומי, ואיחוד מחודש עם הרשות הפלסטינית.

חמאס, לעומת זאת, בוחר עד כה במסלול ההפוך. במקום לנצל את המומנטום כדי לפתוח במסלול של שינוי והסדרה, הארגון ממשיך במדיניות של סירוב שחרור החטופים, התנגדות מזוינת, סירוב להתפרק מנשק, ודחיית הצעות הפסקת אש שלא עונות על דרישותיו המקסימליות.

זהו קו שמשרת באופן ישיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו – מי שמתנגד נחרצות להקמת מדינה פלסטינית. עבורו, כל מתקפה של חמאס היא הוכחה לכך שאין עם מי לדבר; עילה להאריך את המלחמה ולחסום יוזמות בינלאומיות.

ההיסטוריה מזהירה
ההיסטוריה מראה שכיבוש ממושך או ממשל צבאי בעזה עלול לחזק את חמאס, כפי שקרה בשנות האינתיפאדה הראשונה, אז ההתנגדות לכוחות צה”ל הייתה אחד המניעים המרכזיים לצמיחת הארגון. אך ההבדל כיום הוא שבמקביל לפוטנציאל הסלמה קיים גם חלון דיפלומטי ממשי – כזה שלא היה קודם.

הבעיה היא שהזדמנויות מדיניות לא נשארות פתוחות לנצח. חלון ספטמבר 2025, עם רצף ההכרזות המתוכנן, עשוי להיות הצומת שבו העולם יעבור מדיבורים על מדינה פלסטינית לצעדים אופרטיביים. אבל אם חמאס ימשיך להתעקש על קו קשוח, התמיכה הזו תישאר בגדר הצהרה בלבד.

חמאס קרוב היום יותר מאי־פעם למצב שבו רעיון המדינה הפלסטינית נמצא על השולחן הבינלאומי ברצינות. אך כדי שהרעיון הזה יבשיל למהלך מדיני אמיתי, עליו לשנות את דפוס הפעולה: לשחרר את החטופים, להסכים לפירוז מדורג, לשלב כוחות עם הרשות, ולפתוח במשא ומתן.

בלעדי שינוי כזה, הוא לא רק יחמיץ את ההזדמנות – הוא עלול להבטיח שהחלום הפלסטיני יידחה לעוד עשרות שנים. במקרה כזה, חמאס עלול לגלות כי רעיון הטרנספר מעזה – הרחקת האוכלוסייה הפלסטינית מהרצועה – יעבור ממגרש ההצהרות אל מגרש המעשה, וישאיר את הפלסטינים מחוץ לעזה לחלוטין.