פרשנות | תחרות בין תע״א לבואינג עלולה לעכב את ההצטיידות הקריטית של חיל האוויר
לפי גורמים בענף, ההתלבטות הנוכחית אינה רק תאורטית. ניסיון קודם של תע״א להציע פתרון מתחרה הוביל לפני מספר שנים לעיכוב בהחלטה על רכישת ארבעת מטוסי ה‑KC‑46 הראשונים
המאבק המתחדש בין התעשייה האווירית (תע״א) לבואינג על אספקת מטוסי התדלוק העתידיים של חיל האוויר נראה במבט ראשון כהזדמנות לתחרות שתוזיל עלויות ותשמר יכולות ייצור מקומיות. אך מתחת לפני השטח, המאבק הזה עלול דווקא לעכב את אחד מצירי ההצטיידות הרגישים ביותר של מערכת הביטחון — מערך המתדלקים האוויריים.
חיל האוויר הישראלי מפעיל כיום שישה מטוסי תדלוק מדגם “ראם”, בואינג 707 מוסבים, שגילם המתקדם מאלץ את צה״ל לחפש להם מחליפים. ארבעה מטוסי KC‑46 חדשים הוזמנו כבר לפני כשלוש שנים מבואינג, במימון סיוע אמריקאי, והמטוס הראשון אמור להגיע ב‑2026. ההזמנה כוללת אופציה להרחיב את המערך עד שמונה מטוסים. מדובר ברכש אסטרטגי שמבטיח יכולת תקיפה ארוכת־טווח — מאיראן ועד תימן — ומכפיל כוח בזמן לחימה.
אבל אל מול התוכנית האמריקאית, לפי דיווח של אלמוג עזר באתר כלכליסט, תע״א מבקשת כעת לספק חלק מהמתדלקים בעצמה, באמצעות הסבת מטוסי בואינג 767 אזרחיים. לכאורה, ההצעה משתלבת עם מדיניות משרד הביטחון לחזק ייצור מקומי ולהבטיח עצמאות אסטרטגית. בפועל, עצם העלאתה מציבה דילמה קשה: העסקה עם בואינג ממומנת מכספי הסיוע האמריקאי, בעוד שרכש מתע״א יצריך מימון שקלי מתוך תקציב הביטחון — תקציב שכבר כורע תחת רשימת רכש ארוכה.
לפי גורמים בענף, ההתלבטות הנוכחית אינה רק תאורטית. ניסיון קודם של תע״א להציע פתרון מתחרה הוביל לפני מספר שנים לעיכוב בהחלטה על רכישת ארבעת מטוסי ה‑KC‑46 הראשונים. עיכוב כזה עשוי לחזור על עצמו כעת, דווקא בזמן שבו חיל האוויר מתמודד עם זירות לחימה רחוקות ואיומים מתמשכים מאז 7 באוקטובר 2023.
מעבר לכך, תע״א מזהירה כי מעבר מלא למערך KC‑46 יוביל לסגירת פעילותה בתחום התדלוק האווירי, דבר שיחסל יכולת אסטרטגית מקומית שנבנתה במשך עשרות שנים סביב מטוסי ה”ראם”. מנגד, קידום פתרון ישראלי יחייב זמן, בחינת תשתיות, ולפחות בטווח הקצר – עלול להשהות החלטות קריטיות.
כוחות בינוי אמריקאים כבר מקימים האנגרים ותשתיות בבסיס נבטים לקראת קליטת מטוסי ה‑KC‑46, בעוד תע״א מקווה ששר הביטחון יאמץ מחדש את מדיניות “העצמאות בייצור” ויאפשר לה להשתלב בתוכנית. השאלה כעת היא האם הרצון לשמר ידע וייצור מקומי יצדיק את הסיכון שבעיכוב, בשעה שכל חודש ללא החלטה מחליש את הזרוע הארוכה של חיל האוויר.
המאבק הזה בין תעשייה מקומית לענקית אמריקאית מתרחש על ציר דק שבין גאווה תעשייתית וביטחון לאומי. אך אם העבר מלמד משהו, הרי שהזמן הוא משאב שאין לצה״ל מותרות לבזבז — וכל עיכוב בהחלטה עלול להתברר בעתיד ככשל אסטרטגי.