80 שנה לניסוי האטומי הראשון: מסמכים חדשים חושפים את ממדי הזיהום

בבוקר ה‑16 ביולי 1945, בשעה 05:29 לפנות בוקר, ביצע פרויקט מנהטן האמריקאי את הניסוי האטומי הראשון בהיסטוריה, במדבר ניו‑מקסיקו. מדובר היה בפיצוץ ניסיוני של נשק גרעיני בטכנולוגיית ה”התפוצצות פנימה” מפלוטוניום, טכנולוגיה שהופעלה לאחר מכן על נגסאקי. הניסוי נרשם כהצלחה מדעית וצבאית יוצאת דופן, אך הוא הותיר מאחוריו שובל ארוך של זיהום סביבתי ותהיות רפואיות.

על פי דיווח של הארכיון לביטחון לאומי בוושינגטון, שפרסם השבוע אוסף מסמכים מסווגים לשעבר, שטח של כ‑1,100 מייל רבוע במדינת ניו‑מקסיקו נחשף לנפילת חלקיקים רדיואקטיביים, וחלק מהזיהום התפשט צפונה עד קנדה. דו”ח שנכתב שישה שבועות לאחר הניסוי קבע כי “רצועה באורך של כ‑100 מייל וברוחב של 30 מייל מכילה רמות קרינה גבוהות למדי”. גם בערים כמו סנטה פה, לאס וגאס ורטון נמדדו רמות קרינה נמוכות אך מדידות.

המסמכים כוללים מברקים ודוחות מאותה תקופה, המתארים את הדאגה המידית לבריאות הציבור והצעדים שנשקלו – החל מניטור סביבתי וכלה בהכנות לפינוי יישובים סמוכים. גנרל לסלי גרובס, מנהל פרויקט מנהטן, הורה להיערך להקמת מחנות חירום עם מים, מזון ואוהלים, אך בפועל לא בוצעו פינויי אוכלוסייה, למרות שדוחות פנימיים התריעו על “סכנה ממשית” באזורי כפר סמוכים.

במהלך השנים שלאחר מכן בוצעו מחקרים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, שחשפו הימצאות פלוטוניום בקרקע ובצמחייה עד 88 מיילים מנקודת הפיצוץ. חלק מהמחקרים ציינו כי הסיכונים לטווח ארוך אינם ידועים, בעוד דו”ח מאוחר יותר של המרכז לבקרת מחלות (CDC) מצא כי רמות הקרינה שנמדדו בשטח חרגו פי 10,000 מהתקנים הנהוגים כיום.

למרות ממצאים אלו, אוכלוסיות רבות שנחשפו לניסוי – המכונות “דאון‑וינדרס” – אינן נכללות עד היום בחוק הפיצויים הפדרלי. מאמצים לעדכן את החוק ולכלול את ניו‑מקסיקו נתקלו בחסמים פוליטיים, והדיון הציבורי בנושא נמשך.

80 שנה אחרי, האירוע ההיסטורי ההוא ממשיך לעורר שאלות קשות על מחירו האנושי והסביבתי של עידן הגרעין.