“כזה וכזה תאכל החרב”: בין יומן שדה לאנטומיה של שבר לאומי

יש ספרים שנכתבים מתוך ידיעה ברורה על איזה מדף הם יונחו. אחרים נכתבים תוך כדי חציית מדפים – מדפי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הזיכרון האישי והחברתי, וגם זה של הפרוזה הישראלית העכשווית. 

“כזה וכזה תאכל החרב” של אסף חזני הוא ספר כזה: יומן שדה אנליטי וכואב, שנכתב תוך כדי קרבות “חרבות ברזל”, אך מתעקש לפרק את המובן מאליו – מה זו מלחמה, ומהו צבא, ואיך אנחנו, כחברה ישראלית, מתבוננים בעצמנו מבעד לערפל הקרב.

חזני מגיע אל החומר הבוער של השביעי באוקטובר 2023 כשהוא חמוש לא רק ברובה וקיטבג, אלא גם בכלים של אנתרופולוג. התפקיד הדואלי – קצין בשטח וצופה ביקורתי – הופך את הספר לשילוב נדיר של מבט-פנימה ומבט-מהצד. הוא אינו מסתפק בתיאור האירועים, אלא מתעכב שוב ושוב על נקודות המפגש הכואבות בין גוף למרחב, בין אזרח ללוחם, בין מוסר לאידיאולוגיה.

ההבחנה אולי החדה ביותר בספר היא זו שבין המשבר בצה”ל עצמו – קריסת מערכות, אובדן האמון הציבורי, הסטנדרט המיליציוני – לבין הכוח האדיר שנבע מתוך החברה האזרחית: מילואים, התנדבות, סולידריות, ולעיתים גם יצר נקם גולמי. 

חזני מזהה כאן לא רק את הפוטנציאל המאגד, אלא גם את הסכנה: רף הכניסה הנמוך, ההתגייסות הספונטנית אך הלא-מבוקרת, והרגע שבו ההבדל בין צבא סדיר למיליציה הולך ומיטשטש – לא רק במעשׂה, אלא גם במחשבה ובערכים.

במקום אחר בספר, בולטת מאוד הביקורת על “הרבנות הצבאית”, שמגיעה אל המלחמה מוכנה ודרוכה, עם מסר חד ממקורות עתיקים: “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”. חזני מצביע כאן על תהליך מסוכן – רגרסיה אל דימויי מלחמה מקראיים, מחיקה של המודרני והרציונלי לטובת טקסים של דם, אדמה ונקמה. זו לא סתם מלחמה על חיי היומיום הישראלי, אלא סכסוך קדום, “שקם לתחייה בשדות פלשת”.

הסגנון של חזני חף מרומנטיקה. היומן כתוב לעיתים ביובש, כמו סיכום מחקרי, ולעיתים כזרם תודעה קטוע ומסויט. יש בו כנות נוקבת, גם כשהיא פוצעת: “כקצין השתתפתי במלחמה, כאנתרופולוג צפיתי בה. גם ההפך נכון – כאנתרופולוג השתתפתי במלחמה וכקצין צפיתי בה”. זהו משפט שמכיל את הסתירה הישראלית בתמצית: הרצון להיות שייך ויחד עם זאת לבדוק, לבקר, להטיל ספק.

היתרון של חזני הוא ביכולת לזהות תהליכים – לא רק לספר מה קרה, אלא להסביר מדוע זה קרה ואיך זה מעצב את הישראליות החדשה. החיסרון, במידה וישנו, נעוץ לעיתים בריחוק האקדמי שמאפיין חלק מהקטעים: יש מי שיחוש כי המחקר מתגנב אל תוך הדם והבוץ, ומייצר קור מסוים בדיוק ברגעים שבהם הקורא מחפש נחמה רגשית או סיפור גואֵל.

ובכל זאת, “כזה וכזה תאכל החרב” הוא ספר חיוני, בעיקר כעת. הוא מאלץ את קוראיו – במיוחד את אלו שמעדיפים להדחיק או לייפות – להביט במראה שנסדקה בשביעי באוקטובר ולשאול את עצמם: האם חזרנו להיות קהילה במדים, או שמא אנחנו על סף אובדן הביחד?

חזני לא מספק תשובות פשוטות, וגם לא נחמות. הוא מזכיר לנו, פעם אחר פעם, שגם במלחמה, וגם בהתגייסות, וגם באמונה בצדקת הדרך – תמיד יש מקום לבדוק, לבקר, ולזכור שמאחורי כל חרב יש גם אדם, ואולי גם סיפור אחר.