פרשנות | הצלחה צבאית מול איראן והחיזבאללה: האם נשכח את מחדל 7 באוקטובר?

למרות עומס בלתי נסבל של אירועים הרודפים זה את זה בתדירות של דקות, כדאי להמריא בדמיון כמה אלפי רגל כדי לראות את התמונה הכללית מלמעלה: מה בעצם קרה כאן בשבועיים שחלפו. התמונה מציגה שתי מדינות, אחת קטנה ומוקפת אויבים הנלחמת בשבע חזיתות, מול מעצמת-על אדירת כוח.

שתי המדינות, בעיקר הקטנה, פגעו קשה במשטר דיקטטורי דתי-מוסלמי קיצוני בן תשעים מיליון תושבים, המאיים על המדינה הקטנה ועל העולם החופשי בפצצת אטום. זה מה שקרה. תהליך אומדן הנזקים טרם הסתיים, ואין ידיעה מדויקת על שאירע במעמקי פורדו, איספהאן ונתנז.

בטהרן מתקיימות לוויות של עשרות מנהיגים צבאיים ומדעני גרעין, והמנהיג הרוחני העליון מסתתר. קשה להתרגל למשפט כמו "חיל האוויר פתח מסדרון כניסה למרחב טהרן ויכול לטוס בחופשיות מעל איראן". הפגיעה במורל, בתודעה הלאומית, בגאווה ובכבוד באיראן אינה ניתנת למדידה.

שנים התנהלו ויכוחים בשאלה אם ישראל מסוגלת או תעז לתקוף לבדה את איראן. לא מעט "מומחים" צריכים להכות היום על חטא: ישראל ביצעה את התקיפה. מי שמוסמך לכך על פי חוק הוא שאישר, הורה, הנחה והרהיב עוז. גם מנהיג מעצמת העל גילה מנהיגות ושיתף פעולה.

בתעוזה לקבל החלטה ולשלוח את הגייסות לאיראן, איש לא ימרוט מנוצות התהילה של בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. התגובות בעולם נשמעות ארכאיות ומיושנות, ללא שמץ של מחשבה רעננה. אלו תגובות פבלוביות עלובות, כמו פוטין או ההנהגה הסינית שהודיעו שתקיפת איראן היא "הפרה של החוק הבין-לאומי".

זו המציאות: עוד מעט תהיה יוזמה של עשרים מדינות ערביות-מוסלמיות באו"ם לכנס את מועצת הביטחון ולקבל החלטת גינוי נגד ישראל על ש"פגעה בריבונות הטריטוריאלית של מדינה חברה". כאילו שמועצת הביטחון של האו"ם עמלה קשה 365 ימים בשנה כדי לשמור על השלום בעולם.

ומנהיגי אירופה: מה עשו עשרות שנים כדי לבטל את תוכנית הגרעין של איראן, שעלולה לאיים גם עליהם? במקום זה, צרפת הרשמית הפכה כמעט לאויבת של ישראל, ואת ביתן ישראל בסלון האווירי כיסו ביריעות שחורות. הולנד ובריטניה אסרו העברת חלקי מטוסים לישראל, וספרד מפגינה עוינות.

כבר נשמעים באירופה קולות הדורשים לא להפיל את שלטון האייתולות בטהרן מחשש שמיליוני פליטים מאיראן יציפו את אירופה. רק זה חסר להם בערי היבשת התרבותית, הנוצרית והדמוקרטית. עד כאן העולם. אנחנו כאן בישראל עדיין נתונים בסבך קשיים קשים מנשוא.

החטופים שעדיין לא בבית

בראשם - החטופים שעדיין לא בבית. זה הנושא המעיב על הכול. לא יהיה שיקום ולא תהיה שום התחלה חדשה לפני שאחרון החטופים החיים והחללים ישובו הביתה ולאדמת ישראל. לאחר הניצחון באיראן, נוכח ההישגים מול חיזבאללה וחיסול משטר אסד בדמשק, ניתן להבחין במגמה בלתי נסבלת.

מגמה זו היא ניסיון "לשנמך", לטשטש ואפילו להשכיח את פרטי זיכרון שבעה באוקטובר. כבר שומעים קולות: "היום ההוא היה נורא, אבל התגברנו, נלחמנו בהצלחה בשבע חזיתות, הבסנו, כבשנו, השתלטנו, חיסלנו את הגרעין האיראני, את מנהיגי חיזבאללה ודמשק, את כל ראשי חמאס".

זוהי מגמת השכחה זדונית ממדרגה ראשונה. רעיון העוועים שברקע המזימה ברור: אחרי גלי ניצחונות והישגים, מוטב לטשטש את הסיבות לכל מה שקרה, להעלים את חלקם ואת אשמתם של מי שהביאו עלינו את כל הרעה הזאת, כדי שבשום פנים ואופן לא תקום לעולם ועדת חקירה ממלכתית.

ועדת חקירה ממלכתית עלולה להצביע על אשמים ואחראים שייזכרו לדיראון עולם, וגם עלולים לעמוד לדין. משבעה באוקטובר ואילך, הוכיח צה"ל יכולת התאוששות אדירה למעבר מתבוסה ומביזיון לתקיפה עם הצלחות צבאיות. כך קרה גם אחרי מלחמת יום הכיפורים, אלא שאז המלחמה נמשכה שבועות ספורים.

המחדל הסתיים בהסכם שלום, וכמובן גם בהחזרת כל השבויים. המלחמה הזאת נמשכת עוד מעט שנתיים, והחטופים עוד רחוקים מהבית. על מה שקרה משמונה באוקטובר מגיעות מחמאות. על מה שקרה עד אותו יום שמחת תורה אין סליחה ומחילה לדרג המדיני והצבאי.

הדרג המדיני מסיר אחריות מטבח אוקטובר

הדרג הצבאי הביע חרטה ובכירים התפטרו, בעוד הדרג המדיני - כלום. וזה הדרג המבקש עכשיו להשכיח מלב הציבור את מה שקדם לשבעה באוקטובר. הציבור הישראלי עייף. מתרבות שאלות "מה אנחנו עושים בעזה". יש ראשית התארגנויות של אימהות לוחמים סדירים.

לרבים יש קשיי כלכלה ופרנסה, אלפים מחוסרי דיור, ופתרונות יבואו רק בעוד שנים. יש משפחות חטופים, מפונים ומשפחות אבלות על יקיריהן. צרות של היום עלולות להשכיח צרות של אתמול. זה אנושי. קל מאוד לנצל זאת כדי להשכיח. מכונות הרעל עלולות ליצור מנגנוני השכחה של שבעה באוקטובר.

מנגנוני השכחה נועדו לטשטש את זהות האשמים, לטשטש את מה שקרה בדיוק ולעוות אירועים. הזיכרון האנושי עלול לתעתע. מנהיגי אמת בציבור הישראלי, בתקשורת ובאקדמיה חייבים לפעול נגד המגמה הזאת. מישהו ומי שהם מעוניינים שנשכח מה בדיוק קרה בשבעה באוקטובר.

הם רוצים שיישאר רק זיכרון מעומעם, לא ממוקד, לא כזה שיצביע על האשמים באמת ויוקיע אותם לדיראון. העם היהודי הוא עם של זיכרון. אסור לתת לזה לקרות.