פרשנות | מעבר לאופוריה: חטא ההיבריס וסכנת השחיקה של ההגנה האווירית הישראלית

במהלך 12 ימי הלחימה באביב 2025, שיגרה איראן לעבר ישראל למעלה מ-500 טילים בליסטיים, במתקפה חסרת תקדים שהעמידה במבחן את כושר ההגנה האווירית של ישראל. על פי נתונים שפורסמו ב”הארץ” (אבי שרף ובר פלג), ישראל וארה”ב הגיבו בשיגור של כ-200 מיירטים – בהם טילי חץ 2, חץ 3 ות’אאד – בעלות כוללת של כחמישה מיליארד שקלים.

שיעור היירוט עמד על 86%, אולם עשרות טילים הצליחו לחדור את המערך ולהכות באזורים בנויים ברחבי הארץ, מה שגרם לנזק כבד: עשרות הרוגים, מאות פצועים וכ-113 מבנים שנפגעו קשות, לצד מאות מבנים שניזוקו בדרגות חומרה שונות.

הפער בין כמות הטילים ששיגרה איראן לבין כמות המיירטים הזמינה בישראל ובארה״ב, מעלה שאלה מטרידה: מה היה קורה אם הלחימה הייתה נמשכת ימים ארוכים נוספים? לפי נתוני ייצור המיירטים, ארה”ב ייצרה בשנה שקדמה לעימות רק 12 טילי ת’אאד, ובשנה העוקבת צפויים להיבנות 32 נוספים בלבד – מספרים שמעידים על מגבלות המלאי גם בקרב בנות הברית. עלות יירוט בודד נאמדת במיליוני דולרים, ולישראל ברור כי היכולת להחזיק בשיעורי יירוט גבוהים לאורך זמן אינה מובטחת.

מדיניות השימוש במיירטים נשענה על הערכות סיכון, כאשר חלק מהטילים שוגרו לאזורים פתוחים ולא יורטו כלל. עם זאת, ככל שמלאי המיירטים היה הולך ומדלדל, עמדת ההגנה הישראלית הייתה מתערערת. המשמעות האפשרית של דעיכה בשיעורי היירוט חורגת מעבר להרס תשתיות: פגיעה חמורה בבסיסי חיל האוויר עלולה הייתה להביא לשיתוק מבצעי של זרועות ההגנה והתקיפה, להגביל את חופש הפעולה של ישראל – ואף להביא לאבדות כבדות בנפש ולנזק כלכלי אדיר, שהיה הולך ומצטבר ככל שהלחימה נמשכת.

על רקע נתוני ייצור המיירטים בארה”ב, מתחדדת גם השאלה לגבי היכולת הישראלית לחדש מלאי במהירות במצב של עימות ממושך. כאשר ארה”ב – המעצמה הכלכלית והתעשייתית הגדולה בעולם – מצליחה לייצר בקושי 32 מיירטי ת’אאד בשנה, עולה ספק גדול באשר ליכולת התעשייה הישראלית ובתנאים תעשייתיים מוגבלים בהרבה, לייצר כמות דומה של מיירטי חץ בפרק זמן קצר.

גם אם קיים פוטנציאל להגדלת קצב הייצור בזמן חירום, הפערים בכושר הייצור, בתשתיות ובגישה לחומרי גלם עשויים להפוך למשתנה קריטי בעימות הבא. יש בכך כדי להעמיד את ישראל בפני מגבלה אסטרטגית ברורה: מלאי המיירטים, היכולת לחדש אותו, ומכאן גם היכולת להגן על העורף – אינם בלתי נדלים.

למרות האתגרים המובנים, בישראל נשמעה במהלך ולאחר הלחימה תחושת אופוריה כמעט לאומית: הדוברים הרשמיים הרבו להדגיש את הישגי ההגנה האווירית ואת שיעורי היירוט, וציינו בגאווה את עמידותה של המדינה בפני מתקפת טילים בקנה מידה חסר תקדים.

אך מתחת לפני השטח מסתתר חטא ההיבריס: המציאות המבצעית והסיכונים האסטרטגיים לא מוצגים לציבור במלואם. ההצלחה המספרית לא מסתירה את העובדה שמדובר במאבק של משאבים מוגבלים, וייתכן מאוד כי ישראל אינה מסוגלת לנהל עימות אינטנסיבי מול איראן לאורך פרק זמן העולה על מספר שבועות, מבלי להיתקל בדעיכה חדה בזמינות המיירטים וביכולת ההגנה שלה.

יתרה מכך, שאלת ההתשה לא נוגעת רק לעימות הנוכחי. כל סבב לחימה ממושך מרוקן את מלאי המיירטים הישראלי והאמריקאי כאחד, ומעלה את השאלה כמה זמן יידרש לישראל להתאושש ולחדש את היכולת לנהל עימות נוסף. בהינתן שההערכות המודיעיניות גורסות כי בידי איראן נותרו מאות משגרים וכאלף טילים בליסטיים, וכי גם שם יש תעשיית טילים שמתאוששת ומשתקמת במהירות – דינמיקת ההתשה הופכת לעניין מרכזי: בעוד ישראל תתאמץ לשקם את מלאי המיירטים, איראן תפעל לשקם ואף להגדיל את מלאי הטילים. כך, על ציר הזמן, נשמר איום תמידי – שבו כל עימות עתידי עלול להתרחש בנסיבות דומות, אך עם מלאי הגנה מצומצם יותר ופוטנציאל הרס גבוה בהרבה.

נדבך נוסף לחוסר השקיפות נוגע למידע על פגיעות ישירות בתשתיות צבאיות. עיתונאי “הארץ” רביב דרוקר חשף בפרסום משלים כי חלק מהטילים האיראניים אכן פגעו בבסיסי צה”ל – פגיעות שהיקפן ומידת חומרתן אינן ידועות לציבור הרחב, בשל מגבלות הצנזורה הצבאית. הסתרת המידע הזה מונעת דיון ציבורי כן בשאלות של מוכנות, נזק אסטרטגי וחוסן צבאי, ומחדדת את הפער בין המסרים המרגיעים שמפיצה המערכת לבין המציאות בשטח.

בפועל, הדיון הציבורי סביב מערך ההגנה האווירית חייב להיות כן ופתוח יותר, ולא להסתפק במסרים מנחמים על “חומת ברזל” בלתי מנוצחת. העימות עם איראן חשף לא רק את כוחן של מערכות היירוט הישראליות – אלא גם את גבולותיהן, ואת חשיבות המענה האסטרטגי לשחיקה המתמשכת של אמצעי ההגנה הלאומיים.