פרשנות | איראן והפצצה שמעולם לא נבנתה: מחיר ההססנות

מאז שהאייתולות עלו לשלטון ב־1979, איראן לא מסתירה את שאיפתה להפוך למעצמה גרעינית – לפחות לא בעיני עצמה. דיבורים היו, גם ניסיונות לא חסרו, אבל בפועל – נכון ל־2025 – פצצה אין. כשמשווים את זה למדינות אחרות שהלכו במסלול הלא-רשמי, התמונה נעשית מוזרה אפילו יותר.

הודו, למשל, החליטה ברצינות לפתח נשק גרעיני בשנת 1972 – ובתוך פחות משנתיים כבר פוצצה מתקן גרעיני ראשון במדבר. פקיסטן, יריבתה המרה, לא נשארה מאחור. היא החלה במירוץ שלה באותה תקופה, וכבר בתחילת שנות ה-80 הייתה בעלת היכולת הטכנולוגית לייצר נשק, גם אם חיכתה עד 1998 כדי לבצע ניסוי פומבי. שתי המדינות האלו לא ביקשו רשות מאף אחד – הן פשוט עשו את זה.

ואז מגיע הסיפור האיראני, והוא אחר לגמרי. ארבעה עשורים וחצי של ניסיונות, הסכמים, הפרות, חיסולים מסתוריים, סנקציות – ואין נשק. לא בגלל מחסור בכוונות או במשאבים, אלא אולי דווקא בגלל עודף חישובים. ייתכן שהמנהיגים בטהראן רצו גם לאיים, גם להרוויח דיפלומטית, וגם לא לשלם את המחיר המלא של בידוד בינלאומי. במילים אחרות – הם ניסו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אבל המציאות הגיאופוליטית פחות סלחנית. כשמדינה לא מחליטה באמת, היא מוצאת את עצמה בין לבין – לא במעמד של מעצמה גרעינית, לא חלק מהקהילה הבינלאומית, ובטח שלא חסינה מאיומים. לוב ניסתה לשחק את המשחק הזה – ובסוף נכנעה. ישראל, לעומתה, בנתה את היכולת (לפחות לפי פרסומים זרים) בשקט, בלי להכריז, בלי להתנצל – וגם בלי להיכשל.

אז למה איראן לא הצליחה? אולי זו בירוקרטיה בלתי נגמרת, אולי מאבקי כוח פנימיים, ואולי פשוט פחד מתגובה ישראלית או אמריקאית שלא תדע גבול. מה שבטוח, הזמן לא עבד לטובתה. כל עשור שעובר מוסיף עוד שכבה של סיבוך.

בסופו של דבר, השאלה היא לא רק האם איראן תוכל לפתח פצצה – אלא האם היא אי פעם באמת רצתה בכך עד הסוף. כי בהיסטוריה של הגרעין, מדינות שממש רוצות – בדרך כלל משיגות.