פרשנות | הסכמי אברהם: מלכודת דבש אסטרטגית במזרח התיכון החדש

הסכמי אברהם, שנחתמו לפני מספר שנים בתיווך אמריקאי, נתפסו בישראל ובעולם כפריצת דרך היסטורית ביחסי ישראל עם מדינות ערב. הם הציגו תמונה של מזרח תיכון חדש, המאפשר שלום ושתופי פעולה ללא תלות הכרחית בפתרון הסוגיה הפלסטינית. אולם, מנקודת מבט שונה, ייתכן שהסכמים אלו, על אף הישגיהם הגלויים, טומנים בחובם מלכודת דבש לישראל. נדמה כי עבור מדינות המפרץ, שמעולם לא חלקו גבול משותף עם ישראל ולא נלחמו עמה מלחמות ישירות, ההסכמים אינם מהווים שינוי אידיאולוגי עמוק, אלא מהלך אסטרטגי מחושב.

הבעיה המרכזית נעוצה בפערי התפיסה והאינטרסים ארוכי הטווח. בעוד ישראל ראתה בהסכמים הכרה וחיזוק מעמדה האזורי, מדינות המפרץ, על אף נורמליזציה רשמית, לא נטשו את רעיון המדינה הפלסטינית. סוגיה זו נותרה אבן נגף משמעותית, כאשר הגישה הישראלית הרואה בירדן את מדינת הפלסטינים, עומדת בניגוד גמור לעמדתן. ניכר כי מדינות המפרץ הגיעו למסקנה כי כוח צבאי לא יצליח לכופף את ישראל. במקום זאת, הן אימצו אסטרטגיה של "עוצמה רכה", המכוונת לפגוע ביתרונותיה היחסיים של ישראל בתחומים בהם היא נחשבת למובילה, ובכך להשיג השפעה עמוקה יותר.

הטענות המרכזיות התומכות בתזת "מלכודת הדבש" מתייחסות לשאיפת מדינות המפרץ לנצח את ישראל "במגרש שלה". ההשקעה חסרת התקדים של מדינות אלו, ובראשן איחוד האמירויות וסעודיה, בתחומי הכלכלה, המדע והטכנולוגיה, היא ביטוי מובהק לכך. הן מזרימות הון עתק לפיתוח תשתיות חדשניות בתחומי הבינה המלאכותית, החלל והתעשיות המתקדמות, בסדרי גודל הגבוהים משמעותית מהשקעותיה של ישראל בנושאים אלו. יתרה מכך, הן מושכות אליהן חברות טכנולוגיה זרות מובילות ומוחות מבריקים מכל קצוות תבל, במטרה לבנות אקו-סיסטם טכנולוגי עשיר ומתחרה. ברגע שמדינות אלו יוכלו להציע חלופות טכנולוגיות ומדעיות מתקדמות לזו הישראלית, או אף לעקוף אותה, הכלכלה הישראלית, הנשענת במידה רבה על ענף ההייטק, עלולה להיפגע באופן ניכר.

במישור הגיאופוליטי, מדינות המפרץ פועלות לבסס את מעמדן ככוח משפיע בעולם רב-קוטבי. הן יוצרות קשרים אסטרטגיים עם המעצמות הגדולות – סין, רוסיה, אירופה וארה"ב – ובכך מחזקות את כוח המיקוח שלהן בזירה הבינלאומית. מהלך זה, המבסס אותן כשחקניות מפתח בעיצוב עתיד המזרח התיכון, מבודד את ישראל ומקטין את השפעתה המדינית. ביטוי לכך ניתן לראות בזירות כמו לבנון, סוריה והזירה הפלסטינית, שבהן השפעתן של מדינות המפרץ על המעצמות מתורגמת להשפעה עקיפה על ישראל. הסכמי אברהם, מנקודת מבט זו, יצרו נתיבים חדשים להשפעה עקיפה של מדינות המפרץ על מדיניות ישראל, ללא צורך בעימות ישיר, אלא באמצעות מינוף יחסיהן עם המעצמות.

לסיכום, הסכמי אברהם, על אף יתרונותיהם המיידיים, עלולים להיות מהלך אסטרטגי מורכב מצד מדינות המפרץ. במקום להביא לפתרון סכסוכים, הם משמשים פלטפורמה לבניית עוצמה רכה – כלכלית, טכנולוגית וגיאופוליטית – שתאפשר למדינות אלו להשיג את מטרותיהן בטווח הארוך, ובהן גם קידום הנושא הפלסטיני, תוך כדי פגיעה בדומיננטיות הישראלית באזור. על ישראל לבחון את ההסכמים לא רק במונחים של רווחים מיידיים, אלא גם לאור האתגרים האסטרטגיים ארוכי הטווח שהם עלולים להציב.