פרשנות | מערכת הביטחון הישראלית חייבת להיגמל מרחפנים סיניים

מלחמת חרבות ברזל חשפה לא רק את עוצמתו של צה”ל ואת עמידת הלוחמים בחזית, אלא גם את חולשות העורף הטכנולוגי של מערכת הביטחון – ובראשן התלות ההולכת וגדלה ברחפנים מסחריים מתוצרת סין. 

במהלך הלחימה, הדרישה המיידית ליכולות רחפניות זמינות – לתצפית, סריקה, ניווט בשטח אויב ואף לפעולה התקפית – הובילה למצב שבו חיילים וקצינים רכשו רחפנים באופן עצמאי, משפחות שלחו ציוד מהמדף, ועמותות ונדבנים מישראל ומחו”ל סיפקו אלפי רחפנים – רובם תוצרת חברות סיניות כמו DJI ו-Autel Robotics.

על פניו, הרחפנים הללו נתנו מענה מיידי בשטח: הם זמינים, מוכחים מבצעית וזולים משמעותית מהאלטרנטיבות. אך היתרונות הקצרי-טווח מסתירים סיכון אסטרטגי ארוך טווח – ביטחוני, כלכלי ותעשייתי. ראשית, מדובר באמצעים טכנולוגיים מתקדמים שמחוברים לרשת, ל-GPS ולמערכות שליטה ותקשורת – ובמקרים רבים כוללים קוד סגור. כשלוקחים בחשבון שהחברות המייצרות נתונות לבעלות או פיקוח של ממשלת סין, מדובר בסכנה ממשית לאבטחת מידע – לא רק ברמה הטקטית, אלא גם ברמה הלאומית.

התלות ברחפנים מיובאים פוגעת ישירות ביכולת של ישראל לבנות תעשייה עצמאית בתחום. בניגוד להשקעה רבת-שנים בכטב”מים, דווקא בתחום הרחפנים – הפשוטים יותר לייצור והכרחיים לא פחות בזירה המבצעית – המדינה לא פעלה ליצירת תשתית מקומית. אין בישראל קווי ייצור ייעודיים, אין מדיניות רכש מועדפת, ואין תמריצים לפיתוח טכנולוגיה מקומית. ללא השקעה ממשלתית והכוונה מערכתית – לא תקום בישראל תעשיית רחפנים עצמאית.

ולבסוף, ישנה ההשפעה הבינלאומית. שווקים אסטרטגיים כארה”ב, הודו ואירופה מצמצמים דרמטית את השימוש ברחפנים סיניים ודורשים פתרונות חלופיים. מי שרוצה למכור לעולם – חייב לפתח מוצר שאינו נשען על סין.

רחפנים סיניים שירתו את מערכת הביטחון היטב בעת חירום. אבל הם אינם פתרון קבע. ההסתמכות עליהם היא טעות אסטרטגית. ישראל חייבת להחליט – האם היא בוחרת להשקיע בעתיד טכנולוגי עצמאי, בטוח וחדשני, או ממשיכה להסתמך על תעשייה זרה שמנוהלת על ידי מדינה יריבה. הבחירה בידינו – וצריך לקבל אותה עכשיו.

נכתב על ידי רותם מי-טל, מנכ"ל אסגארד מערכות ובעלים של רובל חדשנות