פרשנות | "מרכבות גדעון": שינוי אסטרטגי להשגת שתי מטרות המלחמה בעזה

לב המחלוקת בימים אלה נוגע ליחסי הגומלין בין מטרת המלחמה של מיטוט חמאס ברצועת עזה, לבין מטרת המלחמה של שחרור החטופים. שתי התפיסות מוצגות תדיר כסותרות זו את זו, והן גם משמשות ככלי לוויכוח חברתי ופוליטי, במיוחד בחברה הישראלית המפולגת והנמרצת. אך המצב הנוכחי שונה באופן ניכר מזה ששרר עם פרוץ המלחמה, מבחינה מדינית, אסטרטגית וביטחונית. גם בהקשר החטופים המצב שונה – אמנם לא כולם שוחררו, אך רובם שבו, ולכן תנאי הפעולה שונים.

ברצועת עזה נמצא כעת ארגון שספג מכה קשה, הזרוע הצבאית שלו אינה מתפקדת כמערכת סדורה, ופעיליו עברו ללחימת גרילה. התשתיות שלו נפגעו קשות, יכולות הפיקוד והשליטה צומצמו מאוד, ולמעשה אנו עדים למצב הדומה לקבוצת טרוריסטים שלקחה בני ערובה ומנהלת עליהם משא ומתן. יש שיטענו שזה היה המצב מלכתחילה.

בהינתן שבידי חמאס נותרו בני ערובה, מטרת הפעולה היא חילוצם וסילוק האיום. שניהם יחד. לא יעלה על הדעת שנחלץ את בני הערובה, אך קבוצת הטרור תמשיך לסכן את הסביבה או את האזור שבו היא התבצרה. התהליך הזה ארוך, וכולל משא ומתן, ולעיתים הידרדרות במצב. 

במהלכו, קבוצת הטרור משחררת אנשים בתמורה לדרישות מסוימות שהדרג המדיני מוכן להיענות להן: מזון, ציוד רפואי, מעבר ממקום למקום, לעיתים גם שחרור מחבלים אחרים, ולעיתים גם ויתורים טקטיים. אך סופו של אירוע מיקוח מוגדר היטב: כל בני הערובה משוחררים או מחולצים, וקבוצת הטרור או שמחוסלת בפעולת החילוץ, או שעולה על מטוס ומוגלית ליעד אחר בעולם.

בהיגיון זה יש לראות את הפעולה בעזה בימים אלה – היא שונה ממה שהייתה בשנה וחצי האחרונות, כיוון שהתנאים השתנו, אך בהקשר של מצב הסיום הנדרש – התוצאה היא כבכל אירוע מיקוח. ברור שלזמן יש משמעות, וברור שלא ננהל משא ומתן לנצח, וגם ברור שלא ניתן לקבוצת הטרור להישאר במקומה רק כדי שתשחרר את בני הערובה. ההיגיון של אירוע מיקוח הוא ששני הדברים הולכים יחד: שחרור בני הערובה וסילוק קבוצת הטרור שהחזיקה בהם, כך או אחרת.

וכיוון שזה ההיגיון התמידי של אירוע מיקוח, נכון שהשיח סביב מטרות המלחמה יהיה בהקשר זה. הבעיה היא שרבים אינם מגיעים לשיח הזה מנקודת מבט רציונלית ולוגית, אלא בעיקר רגשית, וגם זה מובן, צריך להביא זאת בחשבון ולגלות אמפתיה. אך החלטות במצבים כאלה מתקבלות תחת לוגיקה ברורה, ולא מתוך רגש.

מכאן שהוויכוח על סתירה בין מטרות המלחמה בהקשר רצועת עזה אינו ויכוח על רציונל, אלא ויכוח שמעורבים בו רגשות ואינטרסים. במצב הנוכחי, כאשר 80 אחוז מבני הערובה שוחררו, קשה להבין מדוע מטילים ספק במקבלי ההחלטות לגבי סדרי העדיפויות שלהם.

צה"ל יוצא למבצע "מרכבות גדעון" על מנת להשיג את שתי המטרות, אנו צפויים לראות דרך פעולה שונה ממה שראינו עד כה, ובעיקר בהקשר שליטה בשטחי הרצועה. הרעיון המרכזי הוא להעצים את רמת המצור על חמאס ברצועה, שמיטת השליטה בניהול האזרחי ובדגש חלוקת הסיוע לאזרחים, לרבות אחיזה בשטחים מבלי לסגת מהם.

במידה ובחמאס יתגמשו לשחרור בני ערובה נוספים שיטת הפעולה עשויה להשתנות, לרבות פעולות חילוץ של חטופים שבמהלכן הכוונות יופנו ישירות לאלו המחזיקים בהם. כך או אחרת המערכה בעזה תסתיים כשבני הערובה בידינו ועידן חמאס בעזה תם.

השאלה המרכזית היא שאלת הזמן, ובדגש על העובדה שאנו מצויים שנה וחצי בתוך המלחמה – כמה זמן עוד ניתן לניסיונות התיווך והמשא ומתן? ברור לחלוטין שאנו קרובים לרגע של החלטות גורליות, וכפי שהרמטכ"ל הנכנס, רא"ל זמיר הצהיר – המעשים הם אלה שידברו.