פרשנות | מחיר החזון החסר: ממשל צבאי בעזה יקרע את כיס הישראלי

מאז טבח ה-­­­7  באוקטובר 2023 ישראל מנהלת מערכה ארוכה ברצועת  עזה בלי שמתגבשת אסטרטגיה מדינית שתסביר לאן בדיוק פניה. חמאס, שביצע את הפשע שהצית את המלחמה, אינו מפגין שמץ של פרגמטיות: הוא דוחה כל רעיון לפירוז, מתעקש לשמר את הזרוע הצבאית וממשיך למכור לציבורו חזון של “התנגדות” אינסופית. מכאן נגזרת הנחת הבסיס של הממשלה והמערכת הביטחונית: חזרה למצב שבו חמאס שולט ברצועה – גם אם רק באורח פוליטי לכאורה – היא תסריט שאין לקבלו.

אלא שהחלטה “לפרק את חמאס מן השלטון” איננה תכנית שלטון חלופית. בירושלים מבהירים במפורש כי הרשות הפלסטינית – על כל חולשותיה – איננה אופציה רצויה; החשש הוא שהרשות תובס בבחירות או במהומות רחוב ותגרור את ישראל לסיבוב אלים נוסף. עד כה לא הוצג פתרון בינלאומי אחר: כוח ערבי משותף לא קורם עור וגידים, ואפילו כוח של האו”ם נתקל בוטו של וושינגטון ותל‑אביב. כך נותרה על כנה “תכנית הממשל הצבאי” – חזרה למודל 1967‑2005 שבו ישראל מנהלת את החיים האזרחיים של כ‑1.5 מיליון פלסטינים.

ספק אם מישהו בירושלים באמת משתוקק לכך. אומדנים ראשוניים באגף התקציבים מדברים על 15‑20 מיליארד שקל לשנה לצורך שיקום תשתיות, תשלום משכורות למורים ורופאים, אספקת חשמל ומים והחזרת מערכת הבריאות למצב בסיסי שלא תתמוטט. לנוכח הגירעון המתרחב ממילא מאז מלחמת 2023‑24, נדמה שמינוי מושל צבאי לעזה פירושו להעמיס על משלם המסים הישראלי חטיבת‑רווחה שלמה שאין לה קהל בוחרים בירושלים ולא אופק נסיגה ברור.

אל מול האיום התקציבי הזה ביקשה וושינגטון לדחוף “טרנספר מרצון” – הקמת מנגנון סיוע הגירה למי מתושבי עזה שיבקש לעקור למדינות שלישיות. הרעיון, במיטבו, כרוך בכסף אמריקאי ובמעורבות סעודית או אמיראתית; בפועל, לא נמצאה מדינה אחת שהסכימה להציב שלטים “ברוכים הבאים” למיליון וחצי פלסטינים, וגם העולם המוסלמי – כולל שותפי הסכמי אברהם – משדר אפס התלהבות. בתוך חודשים ספורים הפך הטרנספר לא למחלוקת מוסרית בלבד אלא למהלך חסר היתכנות.

התוצאה היא מבוי סתום כפול. מצד אחד, ישראל נשבעה שלא תשיב את חמאס; מצד שני, היא דוחה כל אלטרנטיבה שאיננה חיילי צה”ל. בעוד הדרג המדיני מדבר בסיסמאות על “ניצחון מוחלט”, מתעוררת במערכת הביטחון ההבנה המפוכחת: בלי חזון מדיני, גם כיבוש מלא של הרצועה לא יסיים את המלחמה אלא יהפוך אותה לשגרה יקרה ומתמשכת.

הלקח ההיסטורי ברור: כוח צבאי יכול להפיל משטרים, אך אינו יוצר מערכות אזרחיות מתפקדות. שתי שנות לחימה הספיקו כדי להבהיר שלא קיים פתרון קסם: לא כיפת ברזל מדינית שתסלק בעיות דמוגרפיות, ולא טרנספר גרנדיוזי שנכתב במסמך וושינגטוני.

אם ישראל רוצה למנוע חזרה של חמאס מבלי להיות אדון אזרחי ברצועה לעוד עשור, עליה להכריע – ובעיקר להבהיר לעצמה ולציבור – איזו ישות פלסטינית תוכל לשלוט בעזה, ומהם התמריצים שיבטיחו לה שקט. בלי תשובות לשאלות הללו, משימה צבאית – צודקת ככל שתהיה – הופכת למערכה שאין לה סוף, ואין לה, בינתיים, אפילו מטרה מדינית רשמית.