פרשנות | גאווה, כאב ושאלות קשות: ישראל מציינת עצמאות בצל המלחמה

בתום מלחמת ההפתעה והמחדל ביום הכיפורים ב-1973 ישב צה"ל 42 ק"מ מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר באוהל שיחות להפסקת אש ולשלום עם מצרים. מלחמת ההפתעה והמחדל בשמחת תורה 7 באוקטובר 2023 רחוקה מסיום, ואף מתעצמת. אך יחידות קדומניות של צה"ל מחזיקות בכמה נקודות שטח חשובות בסוריה ובלבנון. חמאס לא חוסל אך נחלש, חיזבאללה כמעט ואינו קיים כארגון טרור, צבא סוריה אינו קיים עוד. נותק ציר ההובלה היבשתית של נשק מאיראן לביירות.

יש דמיון בין שני האירועים, אלו שתי מלחמות שהפתיעו את הצבא ואת המדינה והסתיימו בהישגים. מהמלחמה עם מצרים יצא לעולם הסכם שלום ראשון עם המדינה הערבית הגדולה ביותר. מההישגים במלחמת חרבות ברזל אין עדיין ניצחון, אם בכלל יש 'ניצחון מוחלט' נגד ארגון טרור דוגמת חמאס. ואין ניצחון בלי השבתם הביתה של כל 59 החטופים.

ההישגים בשתי המלחמות הם תוצאה של לחימת הגבורה של חיילי צה"ל ומפקדיו בכל הדרגים והדרגות, ובזכות יכולות ההתאוששות, ההתעשתות והתגובות של הצבא, היכולת "לקום ולהתגבר כארי" אחרי הפתעה מוחלטת של האויב ותחושות תבוסה.

צה"ל יודע ליזום בכישרון רב מבצעי קומנדו נועזים, לתכנן ולבצע בהצלחה מלחמות יזומות ולדעת לצאת ממצבים קשים. הוא עושה זאת על סמך ידע וניסיון צבאיים המבוססים על ארגון גיוס מילואים מהיר ויעיל, וכמובן רוח הלחימה של הגייסות, קבע, סדיר ומילואים. על כך מגיעות לצה"ל ולפיקוד העליון ולכל מערכות הביטחון ביום העצמאות הזה מלוא הטנא מחמאות ותודות מקרב לב האומה.

מי שצפה בסרט על הקרב שניהלה חטיבת גולני בבית ההרוס של שכונת סג'עייה ראה דוגמה לרוח לחימה, דבקות במשימה, מפקדים קדימה, הבכירים ביותר בקו הראשון, הקרבת חיים כדי לחלץ ולהציל פצוע שלא משאירים בשטח. אלו ערכים מקודשים בצה"ל מראשיתו ועד ימים אלו בעזה.

לפיכך, ביום העצמאות הזה יש מקור לגאווה בלוחמי צה"ל וברבים מאוד במגזר האזרחי, גברים ונשים, שהוכיחו בהתנדבות יכולות עזרה, סיוע ושליחות למען הכלל, למען השכן. אולם אירועי הזוועה של 7 באוקטובר הותירו ציבור עייף, מאוכזב, חושש עד פוחד, ויש שיגידו ציבור טראומטי, ואין זה פלא. ציבור שזכותו המלאה להציב להנהגה שאלות קשות.

איך ייתכן שהצבא האדיר ביותר במזרח התיכון, זה שיש לו החל מהשבוע 45 מטוסי קרב המשוכללים ביותר בעולם F-35, לא הצליח עד היום להביס טוטלית ארגון טרור בן כמה אלפי טרוריסטים צמאי דם? איך ייתכן שאחרי יותר מחצי שנה לא הצליחה ממשלת ישראל להשיב הביתה את כל החטופים והחטופות? ההכרה בציבור היא שחובה לעשות הכול כדי להביא את כולם במהירות, לפני שיהיה מאוחר מדי. לא עסקאות חמישה, שמונה או עשרה, אלא את כל 59 החטופים. ניאלץ לשלם מחיר כבד, אך אם הממשלה תאזין היטב לרחשי הציבור היא תשמע שזה רצון הרוב: לשלם את המחיר, להפסיק את הלחימה ולא להעצימה, כדי להחזירם הביתה.

כיצד ייתכן שצה"ל נלחם בפעם השלישית-רביעית בשכונות ערי רצועת עזה ועדיין חמאס קיים ופועל שם, והשבוע נפלו ונפצעו לוחמים בקרב? אם כך, מניין יבוא ה'ניצחון המוחלט'? האם כאשר תושבי הרצועה יעזבו 'מרצון' לארצות אחרות? מעטים יעזבו, ורוב כשני מיליון הפלסטינים יישארו במקומם אפילו בין ההריסות. עזה לא תתרוקן מתושביה באורח פלא, כשם שהפלסטינים לא ייעלמו מאיו"ש.

קשה להבין אם אמנם חלומה של הממשלה הוא לשלוט בעזה, להקים שם ממשל צבאי, ליטול אחריות למאות אלפי שונאי ישראל, למים, למזון, לשירותי רפואה, להבטיח להם פרנסה. כדי להגן על כל הדרגים הצבאיים והאזרחיים שינהלו את עזה הכבושה, ייאלץ צה"ל להחזיק ברצועה כמה אוגדות לביטחון המינהל ויישובי העוטף. עד אנה, עד מתי? האם עד שיתגשם חזון טראמפ להקים בעזה בתי מלון וטיילת לחוף הים?

צה"ל מאשר שיש מחסור בחיילים כדי להחזיק את רצועת עזה, את איו"ש עם אירועי הטרור שם. יחידות צבא מחזיקות בשטחים בסוריה ובלבנון. מניין יבואו חיילים, מכמה מאות החרדים שבאים לבקו"ם כדי להתגייס ולא כדי לחתום על פטור? צבא צריך גם להתאמן ולהתכונן למלחמה.

כל אלו משימות לרמטכ"ל חדש, שנבחר על ידי הממשלה הזאת בהיותו "התקפי". והנה האזרח הנבוך נחשף לסצנות שעלולות לבטל את שארית האמונה שלו בנבחריו: שר האוצר יוצא לשירותים כאשר ראש שב"כ נושא דברים, ואותו שר קורא לרמטכ"ל "לך הביתה". במליאת הכנסת נשמעים דיבורים בסגנון שוק, ובוועדותיה פוגעים ומעליבים משפחות חטופים ונופלים בקרב. זו רמת השיח בדרגי ממשל בכירים. מופעי גסות רוח ובוטות מהרמה הנמוכה ביותר, ואין מי בממשלה שיגנה רמת שיח כזו.

ביום העצמאות הזה הציבור מבולבל. לא ברור לאן מועדות הפנים. עוסקים בצמרת בנושאים שאינם קשורים לבעיות העיקריות המטרידות את הציבור, המלחמה והחטופים, נושאים שעניינם חיי אדם, כלכלה, פרנסה ויוקר מחיה.

מכיוון חמאס ומצרים נשמעות הצעות לעסקה כוללת שתביא הביתה את כל החטופים. האם היא רצינית? אין תשובה מוסמכת ומנומקת מלבד "ניצחון". בינתיים לא באה ישועה מבת הברית הגדולה בוושינגטון, שם הנשיא האוהד מבטיח, אבל עוד לא מקיים. מדבר עם האיראנים ועם פוטין, יועציו מתרוצצים בין אתרי שיחות על עסקות שנראות עקרות. והחטופים עדיין בשבי חמאס.

ביום העצמאות הזה יש למדינה בת ה-76 הישגים אדירים שכל אזרח רשאי להתגאות בהם, בהיותו חלק מהם. אבל שוררת מבוכה גדולה ומדאיגה, אפילו מסוכנת, נוכח פילוג והיעדר הסכמה כמעט על כלום. חסר היום לציבור דני הגרי שיופיע באומץ לב ויידע לבשר בשורות טובות ורעות, שישרה אמינות, והעיקר שיעורר תקווה.