יום הזיכרון תשפ"ה: בין כאב השכול לחובת האחדות

ישראל היא מדינה קטנה בשטחה – אך גדולה בכאב שנשאה על גבה מאז היווסדה. את הפער שבין הארץ הצנועה למרחב האיבה שסביבה – מעזה ועד איראן – ממלא צה”ל, יום-יום, שעה-שעה.

הכאב על הנופלים איננו תלוי בלוח השנה. הוא אינו מכיר תאריך, אינו מתכנס ליום אחד. הזיכרונות מאוקטובר 2023 – שואת אזרחים, חיילים, נשים וטף – מצטרפים אל הזיכרונות מאוקטובר 1973, ומכל מלחמות ישראל. מן הקוממיות ועד ל”חרבות ברזל”. כאב ההיעדר צורב, שותק, וממשיך ללכת עם המשפחות – בכל רגע, בכל יום.

במהלך שנותיי כחייל, כמפקד, וכאיש ציבור שעמד לצד שרי ביטחון ונשיאים – פגשתי שוב ושוב את פניו של השכול. בשנה האחרונה, במסעותיי ברחבי הארץ, נוכחתי: מפת השכול כמעט חופפת את מפת המדינה. הגבולות – והכאב – מקבילים.

[תמונה באדיבות הכותב]

הטבח בדרום, חיילי צה"ל שנפלו, אזרחים שנשחטו במסיבת הנובה, היעדר ההצלה, האונס, העינויים, והחטופים והחטופות שעדיין לא שבו – כל אלה הם טראומה לאומית עמוקה, שמהדהדת בעוצמה מיוחדת ביום הזיכרון הזה, ערב יום העצמאות ה-77.

היינו שם. איתכם. ליטפנו כתף, אחזנו יד רועדת, בכינו, ניסינו לנחם. לעיתים מצאנו את עצמנו מתנחמים – מעוצמת הרוח שפגשנו במשפחות השכול.

"הארץ מחולקת למחוזות זיכרון וגליל התקווה, ותושביהם מתערבבים אלה באלה" – כתב יהודה עמיחי.

בירושלים, בהר הרצל – ההר שמסמל את ההוקרה וההנצחה – מתייחד עם ישראל עם זכרם של הנופלים: חיילי צה"ל ואזרחי ישראל שנרצחו בידי טרור.

מה נאמר לאימהות, לאלמנות, לאחיות – בשעה שהחיים נשברו, כשהזיכרון צורב ואין נחמה?

עלינו לזכור – ולהזכיר – את המחיר הנורא ששילמו אותם רבבות שנפלו, בגופם ובנפשם, למען חירותנו.

השנה הזו – תחת ענני המלחמה שטרם פסקה – יום הזיכרון טעון אף יותר. החובה להשיב את החטופים ואת גופות הנופלים – היא משימה לאומית מוסרית, שאין לדחותה.

יום העצמאות ה-77 איננו רק חג – הוא גם נקודת חשבון. עלינו לזכור למי אנו חבים את חיינו כאן. לדעת את אורם של הנופלים – ולשאוב ממנו השראה לחיינו האישיים והלאומיים.

זוהי שעת מבחן: לאחדותנו, לסולידריות שלנו. חובה עלינו, כל אחד ואחת, במיוחד מובילי הציבור, לשאת באחריות. לדבר שלום, לשמור על מדינתנו באהבה ובכבוד, להיות ראויים לדמוקרטיה הישראלית – ולעמוד איתן מול אתגרי התקופה.

יהי זכר הנופלים נר תמיד. לאורם נלך.

"כדי שעיניי ראו את משפחת השכול –
נדרתי נדר: לזכור את הכול, לזכור – ולא לשכוח."
(אברהם שלונסקי)