פרשנות | הדרישה לטרנספר מעזה: צה"ל במבוך ללא מוצא

ממשלת ישראל ניצבת בפני אתגר מורכב במלחמה בעזה, כאשר היא דורשת מצה"ל לבצע טרנספר של פלסטינים מהרצועה בהתאם לדירקטיבה אמריקאית. אולם, המציאות מראה כי צה"ל מתקשה ליישם זאת, והממשלה אינה מציגה תוכנית ברורה לסיום הלחימה מעבר לרעיון הטרנספר המלא. מצב זה, לאחר כמעט שנתיים של מלחמה, מעלה שאלות כבדות משקל לגבי יכולת התכנון האסטרטגי של הממשלה – לא רק בעזה, אלא גם מול חזיתות נוספות כמו איראן, סוריה וטורקיה.

הדרישה לטרנספר והקושי של צה"ל

ממשלת ישראל, בלחץ אמריקאי, מורה לצה"ל להוציא לפועל טרנספר של תושבים פלסטינים מעזה. אך צה"ל, שכבר נמצא בעיצומה של מלחמה ממושכת, אינו יודע כיצד ליישם הנחייה זו באופן מעשי. העברת אוכלוסייה בכפייה מציבה אתגרים לוגיסטיים עצומים, לצד דילמות מוסריות ומשפטיות. בנוסף, התגובה הבינלאומית הצפויה עלולה להקשות עוד יותר על ביצוע המהלך. המצב חושף פער בין הדרישות הפוליטיות של הממשלה לבין היכולות המבצעיות של הצבא.

לאחר כמעט שנתיים של לחימה, ממשלת ישראל לא הציגה תוכנית סיום למלחמה מעבר לרעיון הטרנספר המלא של תושבי עזה. היעדר אסטרטגיית יציאה או תוכנית לשיקום עזה לאחר המלחמה מעיד על חוסר ראייה ארוכת טווח. טרנספר, גם אם יצליח חלקית, אינו פתרון שלם – הוא אינו מטפל בשורשי הסכסוך ואינו מבטיח יציבות. חוסר התוכנית משאיר את ישראל במעגל של אלימות מתמשכת, ללא קו סיום ברור.

היעדר חלופות לטרנספר

הבעיה מחריפה כאשר מתברר שאין חלופה ממשית לטרנספר. לא ממשלת ישראל ולא הבית הלבן הציגו תוכנית לשלטון חלופי לחמאס בעזה. חמאס ממשיך לשלוט ברצועה, ואין גורם – פלסטיני או בינלאומי – שמוכן או מסוגל להחליפו. היעדר חלופה משמעו שגם אם הטרנספר יתבצע חלקית, עזה עלולה להישאר ללא שלטון יציב, מה שיוביל לתוהו ובוהו נוסף. זהו כשל אסטרטגי משמעותי, שכן מלחמה ללא תוכנית פוליטית ברורה לאחריה היא מתכון להמשך חוסר יציבות.

במקביל, צה"ל נוקט בצעדים לצמצום שטח המחייה של תושבי עזה, במטרה להגביר את הלחץ עליהם לעזוב את הרצועה. פעולות כמו חסימת אזורים והרס תשתיות מקשות על החיים בעזה ומחריפות את המשבר ההומניטרי. אך צעד זה אינו מבטיח השגת הטרנספר, שכן רבים מהתושבים עשויים להישאר למרות התנאים הקשים. התוצאה היא סבל מיותר לאוכלוסייה האזרחית, ללא התקדמות משמעותית לעבר מטרה אסטרטגית ברורה.

הפוגה והרחבת שטח המחייה

עם זאת, ישנה ציפייה שכחלק מעסקה מתגבשת תהיה הפוגה בלחץ הפיזי מצד צה"ל ושטח המחייה של תושבי עזה יורחב. הפוגה כזו עשויה להקל זמנית על התושבים, אך היא אינה פתרון של ממש. ללא תוכנית מקיפה שתלווה אותה, ההקלה תהיה קצרת מועד, והמצב עלול לחזור לקדמותו במהירות. הדבר מדגיש שוב את היעדר התכנון האסטרטגי של הממשלה, שמסתמכת על מהלכים טקטיים זמניים במקום על חזון כולל.

העובדה שממשלת ישראל לא הצליחה לגבש תוכנית לסיום הלחימה לאחר כמעט שנתיים של מלחמה היא עדות לכשל אסטרטגי עמוק. מלחמה ממושכת ללא מטרות מוגדרות פוגעת בישראל, בעזה וביציבות האזורית כולה. חוסר הוודאות הזה משאיר את המדינה במצב תגובתי, במקום להוביל מהלכים יזומים שיביאו להכרעה.

שאלות על יכולת התכנון האסטרטגית

המצב בעזה מעלה שאלות קשות על יכולת התכנון האסטרטגית של ממשלת ישראל. כיצד ממשלה אינה מצליחה לגבש תוכנית לסיום מלחמה לאחר תקופה כה ארוכה? מדוע אין חלופות לטרנספר או תוכנית לשלטון חלופי? שאלות אלה אינן נוגעות רק לעזה, אלא גם לחזיתות נוספות, כמו החזית האיראנית והסורית מול טורקיה. חולשה אסטרטגית בעזה עלולה לשקף בעיות דומות בהתמודדות עם איומים אחרים, מה שמציב את ישראל בעמדה פגיעה.

ממשלת ישראל תקועה במבוי סתום במלחמה בעזה, ללא תוכנית סיום ברורה וללא חלופות לטרנספר. חוסר התכנון האסטרטגי הזה מחליש את ישראל, מחריף את המשבר ההומניטרי בעזה ומעלה ספקות לגבי יכולת הממשלה להתמודד עם אתגרים ביטחוניים רחבים יותר. כדי לשבור את המעגל הזה, ישראל זקוקה לתוכנית מקיפה שתשלב היבטים צבאיים, מדיניים והומניטריים, ותציב מטרות ברורות לסיום המלחמה ולשיקום היציבות באזור.