תרבות המודיעין במבחן
איתי שפירא, התרבות של המודיעין הלאומי בישראל: מיקוד בפתרון בעיות; תפיסה עצמית של ייחודיות; ופרגמטיות. רוטלדג', 2024
ספרו של אל"ם (מיל') ד"ר איתי שפירא מציג חידוש תיאורטי של ניתוח ארגוני מודיעין באמצעות המאפיינים של 'תרבות מודיעינית' – סוגה של תרבות אסטרטגית שפותחה במסגרת מחקרו.
זהו ספר ראשון על המודיעין הישראלי (תוך דגש ניכר על אמ"ן) העושה שימוש בגישה זו. הפרק העוסק בארגון קהילת המודיעין בישראל מצביע על לכידותה הרופפת למדי (ללא סמכות מרכזת מעל הארגונים), כאשר הטענה המרכזית היא כי קיים סירוב של הארגונים לניהול פורמלי של המערכת ברמה הלאומית תוך הימנעות מהגעה לקונצנזוס בהערכות מודיעין לאומיות; לטענת שפירא התוצר המודיעיני מכוון להשפעה מרבית על העשייה האופרטיבית והמדינית;
בניתוח התהליך המודיעיני טוען שפירא כי קיים מתח בין אינטואיציה ומתודות פרשניות, ובין טכנולוגיות מתקדמות. ניכר דגש על שיפוט אנושי והבנה תרבותית של הסביבה והתייחסות לתהליך המודיעיני, ובמיוחד האנליטי, יותר כאמנות מאשר כמדע;
פרק מיוחד בספר מוקדש להימנעות מעיסוק בתיאוריה של המודיעין ושם דגש על פרקטיקה ועל חדשנות מלמטה למעלה, באמצעות התאמה (אדפטציה) ולא באמצעות רפורמות מלמעלה למטה; בהצגת המקצוע המודיעיני מושם דגש על חשיבה ביקורתית ואומץ מוסרי כמשקל נגד להיררכיה, כבסיס למקצועיות המודיעין.
כעבודת דוקטורט שהפכה לספר, שפירא מנצל היטב את הניסיון שצבר ב־25 שנות שירותו באמ"ן (בתפקידו האחרון היה סרח"ט מחקר), אך עקב מגבלות ביטחון בשימוש למחקר אקדמי הוא מתבסס על 34 ראיונות שערך עם בכירים בקהילת המודיעין (אמ"ן, שב"כ ומוסד), בדגש על צה"ל (ובכלל זה רמטכ"לים).
הספר נכתב לפני פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", אך לכל אורכו, בעיקר בסיכומי הפרקים, מוצגות הצעות באשר לדרך שבה תוכן הפרק יכול לסייע בהבנת כשלי אמ"ן בשנים שלפני פרוץ המלחמה.