פרשנות | מלחמת אחים היא לא תרחיש דמיוני: ״הייתי שם – לא כצופה מהצד״

בפברואר 2006 פיקדתי על כוחות המשטרה בפינוי עמונה. הייתי שם – לא כצופה מהצד, אלא כלוחם בשטח, מוקף בזעם, בכאב, ובשנאה. זה לא היה עוד פינוי. זו הייתה התפרצות בלתי נשלטת של רגש, של אידיאולוגיה, של מלחמה פנימית – בין אחים.

השטח בער. מילולית. בלוקים, עגלות ברזל, גושי בטון עפו מהגגות לעבר השוטרים. חלק מהחפצים היו בקצה גבול היכולת להבין – רהיטים, חלונות זכוכית, מוטות מתכת. שוטרים נדקרו, אחרים הוכו קשות. צרחות של שוטרות, קולות של כאב, של פציעות, של הלם.

אבל הכאב העמוק ביותר היה בלב. כי בתוך כל זה, עמדה מולי ילדה – אולי בת 14 – וצרחה "נאצי". ראיתי את עיניה – עיניים של ילדה ישראלית – מלאות שנאה. לא כלפי אדם זר. כלפי שוטר. אח. מישהו שנשלח לבצע פקודה.

אני יודע, הדימוי הציבורי היה חד-צדדי: משטרה אלימה, מכות, דיכוי. היו מקרים כאלה, לצערי. היו שוטרים שאיבדו שליטה. אבל מי שלא היה שם, לא יבין את הסיוט. את התחושה שאתה עומד מול בני עמך – ולא מזהה את השפה, לא את העיניים, לא את הרחמים.

בלילה, אחרי הפינוי, התיישבנו – שוטרים, מפקדים – ודיברנו. לא על מהלך הפינוי, אלא על מה שקרה לנו בנשמה. היינו המומים. כאנשי חוק, כאזרחים, כבני אדם. משהו בסיסי נשבר שם.

ולכן כשאני שומע היום את שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', אומר ש"מלחמת אחים לא תצא מהצד שלנו" – אני נרעד.

כי אני ראיתי את הצד. הייתי שם. אין "הצד שלהם" ו"הצד שלנו". יש עם אחד, שסדקים עמוקים הולכים ומתרחבים בתוכו. לחשוב שאחד הצדדים "פטור" מהסכנה – זו אשליה מסוכנת. בדיוק כך מתגלגלת טרגדיה. כולם בטוחים שהם רק מגיבים. רק מגינים. רק צודקים.

אחים ואחיות שלי, מי שחושב שמלחמת אחים היא תרחיש דמיוני – לא היה בעמונה. ומי שממשיך להאכיל את השנאה בשם ערכים, בשם אמונה, בשם אידיאולוגיה – צריך להיזכר איך נראו אותם הימים, איך נשמעה הארץ הזאת כשהכאב עלה מהאדמה.

ומאז אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר, אז רציתי שנזכור יש לנו עם אחד, מדינה אחת, עתיד אחד. ובו – אין צדדים. יש רק אחריות משותפת לא ליפול שוב לתהום הזו.

ניצב משנה בדימוס, אילן מור ומפקד משטרת התנועה לשעבר. כיום מנכ"ל חברת "קונסלטיקה"