פרשנות | העולם מול הטרור: כישלון מוסרי ודיסוננס בין הצהרות למעשים

השבוע הובאו לקבר ישראל שני הילדים הג'ינג'ים, אריאל וכפיר ביבס, שנרצחו בשבי חמאס עם אמם, שירי. לא זכורה הודעת השתתפות בצער ובאבל על רצח הילדים מטעם יוניצ"ף, הארגון למען הילד של האו"ם. כי העולם החופשי, הליברלי, זה שזכויות האדם, האזרח, הנשים והילד חרוטות על דגלו, נכשל כישלון חרוץ בבחינה של 7 באוקטובר.

אחרי כ-510 ימים ניתן לסכם בעצב רב: מחבלים חדרו לשטח ישראל, לתוך יישובים, רצחו, אנסו, התעללו וחטפו מטף ועד זקן. בימים אלו, בהם השבים שבים, הציבור נחשף לאכזריות ולברוטליות של ארגון טרור, שמעשי דאעש הם מודל החיקוי שלו.

אך התגובות בעולם מעידות על כישלון בבחינה בנושא התנהגות אנושית. ממשלות, מפלגות, ארגונים ציבוריים, האו"ם וועדות זכויות האדם שלו, פרלמנטים, קמפוסים אוניברסיטאיים ודיקנים של מוסדות השכלה עתירי מוניטין המובילים בעולם לא השמיעו קול מחאה רם ונישא, ואם השמיעו, אז ציוצים קטנים.

באירלנד, באוסטרליה, באוניברסיטאות אמריקניות חשובות ובמדינות ליברליות באירופה גברה האנטישמיות מאז 8 באוקטובר. אין זו הפעם הראשונה שבה רמת האנטישמיות גוברת אחרי שישראל מותקפת על ידי ארגוני טרור.

חמור מאוד ששואלים יהודי תושב קנדה או סידני אם אינו חושש להסתובב ברחוב חבוש כיפה ולובש ציציות או להיראות בדרך לבית הכנסת בשבת בבוקר. בישראל מציעים לישראלים שיוצאים לחו"ל "להימנע מדיבור בעברית" ולהצניע "סימני הכר יהודיים-ישראליים". עד כדי כך.

באולפני טלוויזיה ובערוצי תקשורת מובילים בעולם מרבים לציין את מספר הקרבנות בעזה, ואכן הם רבים. "כמה ילדים נהרגו בערי הרצועה?", שואלת מגישת תוכנית חדשות באירופה בימים שילדי משפחת ביבס עדיין היו בשבי חמאס, או שכבר היו בין המתים.

״העולם הנאור״

עוד לא נדמו התותחים והעולם הנאור, ובראשו שני ממשלים אמריקניים, מזדרזים ליזום תוכניות סיוע לתוקף: תוכנית מרשל לעזה, אלפי משאיות אספקה, מיליוני טונות אורז וחיטה, מאות טרקטורים, אלפי קרוונים, מים, דלק כי קר ברצועה ותושבים רעבים. בעמקי המנהרות היה יותר קר, וחטופים קיבלו פיתה עבשה אחת ביום.

גדול כשלונו של האו"ם, הארגון הבינלאומי שהוקם כדי להשכין שלום בעולם ולהבטיח שמירה על זכויות האדם. באו"ם יש כמה ועדות לשמירת זכויות. זה ארגון שקם כדי להגן על תושבי המדינות החברות מפני אלימות, מפני טרור.

אבל נציגי ישראל באו"ם נאלצים מאז 8 באוקטובר להדוף התקפות מילוליות קשות נגד הקרבן, ולא רק מפי נציגי מדינות ערביות-מוסלמיות, אלא גם מנציגי מדינות מערביות שנחשבות לידידות ישראל.

כמעט נדם קולם של מנהיגי רוח ודת, אנשי מוסר, בישופים וארכיבישופים, אנשי דת חסד ושלום, אנשי רוח, סופרים, משוררים ואינטלקטואלים, מובילי דעת קהל. למעט מעטים ידידי ישראל, לא שמענו קולות גינוי ומחאה נמרצים על כך שבמאה ה-21, אחרי מלחמות עולם ומלחמות אזוריות שגרמו להרג של מיליונים, כולל מיליוני יהודים, עדיין ארגוני טרור רצחניים סוחרים במוות.

כיצד מתנהלים הדיונים בין ישראל לבין חמאס וחיזבאללה להשגת הסכמים בעזה ובלבנון? בדוחה, בקהיר או בבירה אירופית יושבים אלו מול אלו, או בחדרים נפרדים, נציגי מדינות ריבוניות, ממשלות, ראשי ממשלה ונשיאי מעצמות ושרי חוץ, יועצים ושליחים מיוחדים. כולם מעונבים בחליפות עסקים, מנהלים משא ומתן ישיר ועקיף. עם מי? עם נציגים של ארגוני טרור רצחניים.

העולם התרגל לאיוולת ולשערוריה בלתי נסבלות: מנהלים שיחות במלונות מהודרים, מנסחים מסמכים בסיוע חכמי משפט מלומדים, חוזרים הביתה "כדי להתייעץ", משמיעים הצהרות ומדליפים לתקשורת, והכול ברצינות רבה.

מול מי? מול טרוריסטים, עכברי מנהרות צמאי דם. ואין ברירה אלא לנשוך שפתיים ולנהל שיחות "רציניות ופרודוקטיביות" עם רבי-מחבלים, בעוד אחיהם, אלו עם "דם על הידיים", משתחררים מהכלא הישראלי ב"עסקאות". כי אחרת לא נראה את החטופים לא בחיים ולא בארונות מתים. זו דיספרופורציה זועקת לשמים.

לנגד עינינו מתרחשת בימים אלו דיספרופורציה משוועת נוספת במלאת שלוש שנים למלחמת אוקראינה. למי ששכח: לפני שלוש שנים פלש צבאו של פוטין לאוקראינה, מדינה ריבונית שכנה.

התוקפן הופך לקורבן

מאות אלפים נהרגו ונפצעו בקרבות דמים, ערים שלמות נהרסו, שכונות של אזרחים חרבו כליל. אלא שהקרבן "העז" להשיב מלחמה שערה, לא להיכנע לתוקף, להילחם על זכות הקיום. התוקפן נהג באכזריות, בין היתר נחטפו ילדים אוקראיניים והובאו לרוסיה.

העולם לא עמד מנגד. מדינות אירופה וארה"ב בראשן ומדינות רחוקות ממשיכות להושיט לקייב סיוע צבאי בסכומים אדירים, אבל רק סיוע, ללא מגפיים על הקרקע. סעיף 5 של אמנת נאט"ו, זה המבטיח הגנה לחברה מותקפת, יותר קדוש מהרג אלפי אזרחים ולוחמים, ולכן אין מתערבים, שהרי אוקראינה איננה חברה בנאט"ו.

לפתע מתהפכות היוצרות כאשר המלחמה איננה מתנהלת לפי רצון התוקפן, צבא אוקראיני נלחם וכובש שטחים רוסיים ותוקף את מרכז רוסיה. לפתע יש צורך "לשים קץ למלחמה הזאת" ולהגיע להסדר.

במופעים אורווליאניים לא רק מכיוון התוקף, אלא גם מכיוון מי שאמורה להיות בת ברית היום נהפך ללילה ושחור ללבן. "זלנסקי פתח במלחמה", "זלנסקי אינו פופולרי", "זלנסקי יפסיד בבחירות כלליות", "זלנסקי מפלג את העם", נאמר על המנהיג הצעיר בחאקי שהדהים את העולם החופשי בכושר המנהיגות ובהישגיו לאחד את עמו בעת צרה איומה. עכשיו הוא התוקפן.

נציגי המעצמות הגדולות כבר מתכננים את השיחות והדיונים כי "צריך להגיע לפשרה כדי לשמור על היציבות". התוקפן הוא הקרבן, והקרבן הוא התוקפן. פרשנים ומומחים אינם מנבאים טובות לעתיד זלנסקי ואוקראינה שלו, בעיקר לא ל"שלמותה הטריטוריאלית" של אוקראינה.

מומלץ מאוד לישראלים להקשיב היטב לנאמר בנושאי תוצאות המלחמה הנוכחית כאן ועתיד השכונה שלנו. מאויבים אין הרבה ציפיות, אבל בעולם המטורף של ימינו המעניינים הם אלו המוגדרים ידידים. יש להקשיב היטב לא רק למילים המוצהרות, אלא למה שמאחורי המילים הפומביות, לנסות להבין לעומק מסתורי כוונות בשיח עם ידידים.