פרשנות | פערים כלכליים כזרז לעימות: מסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין ישראל לסוריה

התל"ג לנפש, הרבה יותר מנתון כלכלי יבש, הוא בבואה של עוצמה, איכות חיים ויציבות. הוא משקף את יכולתה של מדינה לספק לתושביה שירותים בסיסיים, השכלה, בריאות ותשתיות. פערים כלכליים עמוקים בין שכנות, כפי שאנו רואים בין ישראל לסוריה, אינם רק נתון סטטיסטי, אלא מתכון בדוק למתיחות גיאופוליטית ולעימותים אלימים. 

טענתי כאן פשוטה: הפער הכלכלי העצום בין ישראל לסוריה אינו רק מקרה מצער, אלא זרז מרכזי במסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין שתי המדינות.

סוריה, לאחר שנים של מלחמת אזרחים קשה, שקועה בקריסה כלכלית. התל"ג לנפש, כ-870 דולר בלבד בשנת 2022 (לפני מלחמת האזרחים, המספר הגיע לכ-3000 דולר), מעיד על עומק המשבר: עוני משווע, חוסר בתשתיות בסיסיות ותחושת ייאוש המכרסמת בכל שכבות האוכלוסייה. 

חשוב להדגיש, מצב זה אינו גזרה משמיים. סוריה, למרות בעיותיה, בורכה במשאבי טבע, בעיקר נפט וגז, שהיו אמורים לשמש כמנוע כלכלי (לפני פרוץ מלחמת האזרחים ב-2011, סוריה הפיקה בין 250,000 ל-380,000 חביות נפט ביום. בשנת 2010, תפוקת הגז הגיעה לכ-7.8 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה, ששימשו בעיקר לצריכה מקומית). אלא שמשאבים אלו, שפעם סיפקו הכנסה משמעותית למדינה, נפגעו קשות מהמלחמה, מסיבוכים פוליטיים, ומסנקציות בינלאומיות. 

יתרה מכך, גם המגזר החקלאי הסורי, שבעבר סיפק חלק ניכר מהמזון לאוכלוסייה, נמצא במצב קשה עקב ההרס, המחסור בתשתיות ומשבר המים החמור שפוקד את המדינה. המחסור במים, שנגרם בין היתר מבצורות, ניהול כושל, ושימוש במים ככלי פוליטי באזור, מוסיף נדבך נוסף לחוסר היציבות. 

במקום להוות מנוע צמיחה, המשאבים הטבעיים והיכולת החקלאית הפכו למקור נוסף לתסכול ולחוסר ביטחון. סוריה היום, תלויה לחלוטין בסיוע חיצוני, מה שמגביר את לחצה לעסוק בפעולות צבאיות, כפי שמדגימה ההתערבות המתמשכת שלה בסכסוכים אזוריים. סוריה, במילים אחרות, משתמשת בחוסר היציבות ככלי אסטרטגי, מתוך יאוש וחוסר ברירה.

החקלאות בסוריה, שהייתה בעבר עמוד תווך בכלכלה המקומית, נמצאת כיום במצב קריטי בעקבות מלחמת האזרחים. תשתיות חקלאיות נהרסו, שטחים חקלאיים ננטשו, ומשאבים חיוניים כמו מים, דשנים ודלק הפכו למצרך נדיר. שינויי אקלים החמירו את הבצורת, והגירת מיליוני אנשים, כולל חקלאים רבים, גרמה למחסור בכוח עבודה.

סוריה, שהייתה יצרנית חיטה משמעותית, תלויה כיום בייבוא מזון, וכ-12 מיליון איש סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. ניסיונות שיקום מתקיימים בקנה מידה מוגבל, אך ללא יציבות פוליטית ותמיכה בינלאומית רחבה, קשה לראות התאוששות משמעותית בטווח הקרוב.

בצד השני של המתרס ניצבת ישראל, כלכלה משגשגת עם תל"ג לנפש של כ-52,000 דולר. העוצמה הכלכלית הזו מתורגמת להשקעות נרחבות בצבא ובטכנולוגיה, יתרון צבאי מוחץ, ואווירה של ביטחון עצמי מופרז. אך דווקא כאן מתחיל הסיפור הבעייתי: תחושת העליונות האזורית, המופגנת לא פעם, אינה מרגיעה את השטח. היא רק מגבירה את המתיחות, ועלולה לגרום לתגובות תוקפניות בסכסוכים אזוריים. ישראל, במקום לנצל את עוצמתה לקידום יציבות אזורית, עלולה להיתפס כמגבירה את המתיחות בעצם קיומה.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שמראות כיצד פערי עוצמה וכלכלה משחיתים ומביאים לעימותים: מגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שמשברה הכלכלי סלל את הדרך לעליית הנאציזם, ועד לפערי הכוחות בין הודו לפקיסטן שמובילים לעימותים חוזרים ונשנים. סוריה, במובן הזה, אינה יוצאת דופן. היא עלולה להשתמש בעוני כנשק אסטרטגי, ללבות טרור וגרילה, ולערער את היציבות האזורית בכדי לפצות על חולשתה הצבאית.

המצב הנוכחי מעמיד בסיכון את כל האזור. חוסר היציבות הפנימי בסוריה, כתוצאה מעוני ודיכוי, עלול להתפרץ באלימות ולזלוג אל מעבר לגבולות המדינה. המעורבות של מעצמות זרות – איראן ורוסיה מצד אחד, ואירופה וארצות הברית התומכת בישראל, מצד שני – רק מסבכת את העניינים עוד יותר ומגבירה את הסיכון להסלמה אזורית.

על אף שינוי השלטון בדמשק, בסופו של דבר, מסלול ההתנגשות בין ישראל לסוריה נראה בלתי נמנע, כל עוד הפערים הכלכליים נותרים כה עצומים. הטענה שסיוע הומניטרי או תמיכה כלכלית מינורית ישנו את המצב היא אשליה. נדרש שינוי משמעותי, הכולל מדיניות כלכלית אזורית אמיצה, שמטרתה לצמצם את הפערים ולבנות יציבות אמיתית. אחרת, נידון לחזור על מעגל האלימות שוב ושוב, עם השלכות הרסניות. 

המפתח ליציבות האזורית אינו רק בכוח צבאי, אלא גם בפתרונות כלכליים שיעניקו תקווה לתושבים ויצרו מציאות משותפת. ישראל, כבעלת העוצמה הכלכלית, חייבת להבין שביטחונה תלוי גם ביציבות שכנותיה, וכי הפתרון אינו רק צבאי, אלא גם כלכלי וחברתי. אחרת, היא תישא באחריות להידרדרות בלתי נמנעת.