פרשנות | אזרח נושא את המשא: בין כאב לתקווה – קריאה להנהגה אמיתית בזמנים טרופים

כל הכבוד לטייס האלמוני שצייר במטוסו בשמיים את סמל החטופות והחטופים, כדי שהמונים יראו וישתאו. מגיע לו צל”ש. זה טייס שלא ביצע סרבנות או “אי-התייצבות התנדבותית”, אלא סימל להמונים בפסי העיבוי של מטוסו את מה שכולם מייחלים לו – שהחטופים ישובו מהר הביתה, כולם.

בשנת 1902 פרסם לנין את ספרו “מה צריך לעשות”, חזון המהפכה הבולשוויקית-קומוניסטית בבריה”מ. זו הכותרת שצריכים לאמץ בימים טרופים אלו ממשלת ישראל, כנסת ישראל, כל מוסדות הביטחון של המדינה – מוסד, שב”כ ומשטרת ישראל, וכל משרדי הממשלה: מה צריך לעשות כשהעולם סביבנו התהפך.

ב-7 באוקטובר התהפך עולמו של הציבור הישראלי. כיום זה ציבור מודאג, נבוך, מפחד, מקווה או מיואש. רבים וטובים יצאו לחו”ל – ולא לטיול.

בשבוע הזה הדברים הגיעו לשיא שלילי. יום שלישי היה יום של הלם וכאב מיותרים למשפחות החטופים. מבוקר ועד ערב פשטו גלי שמועות חסרות שחר. ראש הממשלה טס לקהיר – האם לקבל פני חטופים או את עצמותיו של אלי כהן ז”ל? מטוס “כנף ציון” טס ללרנקה – לשם מה? כל זה יום אחרי שנתניהו קיבל היתר משופטים להיעדר בגלל ביקור בחרמון הסורי.

את משפחות החטופים המשחק הנואל הזה בין דוברים לעיתונאים וכתבים בארץ ובעולם לא הצחיק. יום מסוג זה עבור משפחת חטוף דומה לפחד הנורא מדפיקה בדלת מחשש לבשורת איוב על גורל יקירם.

כל אחד ואחת מקרוב ל-10 מיליון תושבי המדינה הזאת נושא על ראשו מטענים כבדים מנשוא: מלחמה בדרום ובצפון, 100 חטופים, מאות הרוגי מלחמה, רבבות פצועים. מלחמה נמשכת בלבנון ובחוצות ג’בלייה, והפיקוד העליון של צה”ל על בלימה. רמטכ”ל שהיה קצין ולוחם נערץ מנהל מלחמה וחייב לפרוש. גזרות כלכליות, מחירים מאמירים שאין לממשלה שליטה עליהם. אזעקות וריצה למתחמים מוגנים. תקיפות של חות’ים מתימן וכטמ”מים שמטיילים בשמי המדינה. משא כבד לכל תושב.

המשא מורכב כאשר במקביל התושב קולט ידיעות חיוביות. חובה להודות: חל שיפור במצבה של מדינת ישראל. שני ארגוני טרור, שבמשך עשרות שנים עשו שמות – חמאס וחיזבאללה – כמעט הושמדו. משטר הדמים בסוריה חוסל. הצבא הסורי, שלחם נגדנו במשך עשרות שנים, איננו עוד. שברי מטוסי קרב ואניות מלחמה מפוייחים בשדות התעופה ובנמלי הים. נסראללה וסינוואר, ראשי המחבלים, נוטרלו. יש סימנים שאולי קרובה עסקת השבת חטופים. אולי מתקרבת חזרת תושבי הצפון ליישוביהם ולבתיהם, שחלקם הרוסים, אך חוזרים גם למשק, למטעים.

התערובת הזאת של טוב ורע מכבידה על האזרח ויוצרת שאלות, תמיהות, אי-ודאות, תסכולים, חוסר ביטחון אישי וציבורי – הכול מסתכם בשאלה הנפוצה ביותר: אז מה יהיה?

מנעד התמיהות של האזרח רחב: מה פשר המשטר החדש בסוריה – טוב או רע לישראל? מה רוצה אל-ג’ולני ואיך תיראה סוריה החדשה? מה מתכנן טראמפ כשייכנס לבית הלבן – יהיה טוב או פחות טוב לישראל? האזרח שואל את עצמו: מה עם פתרון שתי מדינות, האם אני בעד או נגד? טראמפ יתקוף באיראן, או יניח לישראל לתקוף ויספק פצצות חודרות בונקרים? מה יהיה הסוף עם החות’ים, אלפיים ק”מ מכאן? ואולי זו צרה שהאמריקנים צריכים לפתור, כאשר נפגעת כלכלת העולם שסחורותיו ודלקיו עוברים בים סוף?

מה יקרה עם הטרור הגובר בג’נין? חיזבאללה כמעט איננו, אך מה יקרה בין ישראל ללבנון? צה”ל שם – עד מתי? מה יקרה לאורך הגבול כשהאוגדות יחזרו הביתה? קו כחול, קו סגול, אנדו”ף A או B? כוח או”ם, יוניפי”ל, אולי צבא לבנון, צבא צרפתי? תמיהות.

זה כובד המשא הרובץ היום על אזרח ישראלי – השכן ממול, החבר לעבודה. הוא משווע שמישהו יסביר לו, יציג אופציות ברורות או ייתן תשובות. ואם אין תשובות – לפחות שירגיע, שיבטיח ש”יהיה בסדר”, לא כדי לצאת ידי חובה, אלא שיהיו באמתחתו סיכויים שיהיו בשורות טובות.

יש מה להסביר לאזרח: קרה משהו באזור. ישראל היא מדינה בעלת עוצמה במזרח התיכון. איומי חמאס וחיזבאללה כמעט אינם. ציר הרשע שבנתה איראן בעמל רב – מנותק. ייתכן וחסל סדר שיירות ומטוסים שהובילו כלי נשק מאיראן ללבנון דרך סוריה. רוסיה שבסוריה שולחת את ספינותיה לים כדי שלא יפלו טרף למטוסי חיל האוויר הישראלי. אולי מוסקבה תצמצם או תבטל כליל את נוכחותה במה שהייתה פעם סוריה.

יותר מאי פעם בעבר יכולה ישראל היום להכתיב תנאים. צה”ל מחזיק ברצועת עזה, ועשרות כפרים בלבנון יתקשו ויסתכנו לשמש עוד בסיסי טרור ושיגורים לקריית שמונה ולמטולה. צה”ל יושב בשיא החרמון, ולוחמים מצטלמים עם ילדים סוריים.

שבעה באוקטובר היה מחדל ענק. אך בדומה למלחמת יום הכיפורים, הצבא ידע להתאושש, להפוך את הקערה על פיה ולהביס אויבים. לא ניצחון מוחלט, אך ניצחון. התמונה רחוקה מוורודה – טרור באזור עדיין קיים, ולישראל נשקפות סכנות קרובות ורחוקות, מאיראן ועד תימן, מכטמ”מ ועד גרעין. מעל הכול – החטופים עוד לא בבית.

זה הזמן להנהגה ולמנהיגות אמיתית, להתמקדות של הממשלה כולה, ראשה ושרי משרדי הממשלה השונים, לעשות עבודה: לסייע, לשקם, לבנות, להגיש עזרה לנזקק, ללוחם המשתחרר, למי שאיבד את פרנסתו או את ביתו.

זה הזמן להנהגה שעוסקת כל הזמן, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אך ורק בשיפור מצבם של אזרחי מדינה במלחמה. מדינה שתושביה נפצעו פיזית ונפשית בגלל מחדל ממלכתי בלתי נסלח. הנהגה מקצועית, לא מפלגתית, לא עסקנית ולא פלגנית – אלא כזו שיודעת לדבר אל האזרח, לתאר לו את המצב לאשורו, טוב ורע, ולהפיח תקווה בזמנים קשים, כאשר אחוזים גבוהים מתושבי ישראל לוקים ברמות שונות של טראומות.