פרשנות | מנכ”ל משרד הביטחון חולֵם עצמאות — ומסתיר את החשבון

בשבועות האחרונים שב ועולה הקול הקורא לעצמאות ייצור ביטחוני בישראל, קול שנישא מפיו של אלוף (מיל’) אייל זמיר, המכהן כמנכ”ל משרד הביטחון בשנתיים האחרונות ומוזכר כמועמד אפשרי לתפקיד הרמטכ”ל הבא. התפיסה העומדת בבסיס הקריאה הזו ברורה: ככל שנוכל לייצר בעצמנו את מערכות הנשק, החימוש והטכנולוגיה הביטחונית, כך תפחת התלות שלנו בארצות הברית או במדינות אחרות. 

הדבר אמור לחזק את חוסנה האסטרטגי של ישראל ולהבטיח שאם — חלילה — נחווה שוב משבר ביטחוני בקנה מידה גדול, לא נהיה כבולים לאינטרסים וללוחות הזמנים של גורמים חיצוניים. אלא שבמסגרת הדיון הציבורי המתלהט, נשמטת סוגיה מהותית: מי יממן את החלום הזה? ההון הדרוש להקמת תעשייה ביטחונית עצמאית, משוכללת ובת קיימא לא מגיע יש מאין. הבסיס הכלכלי שלה הוא משלם המס הישראלי, ומאחורי הביטחון ניצבת החובה להבטיח שכוח המימון הזה — מעמד הביניים — יישאר חזק, מבוסס ובר קיימא לאורך שנים.

אין ספק שבארצות הברית, מעצמת הנשק הגדולה בעולם, ההיגיון הכלכלי של הקמת מפעלים לייצור נשק ופיתוח טכנולוגיות לחימה ברור יותר. שם, התעשייה הביטחונית נהנית משוק ייצוא עולמי עצום ומגוּון. פיתוח מערכת נשק אמריקאית יוצר עבודה, מגדיל תוצר, וסביר להניח שבעתיד תוכל אותה מערכת למצוא לקוחות רבים בשוק הגלובלי. 

עבור ישראל המצב שונה משמעותית. איננו מעצמת ייצוא נשק אדירת ממדים בהיקפים אמריקאים. השקעה ישראלית במפעלים, תשתיות ייצור ומערכות מתקדמות אינה בהכרח מהלך כלכלי מניב, לפחות לא באותה סקאלה. ייתכן מאוד שהמפעלים האלה לא יחזירו את ההשקעה במלואה דרך השוק הבינלאומי, במיוחד כאשר השוק עתיד להיות תחרותי יותר בעקבות התעצמות תעשיות ביטחוניות באירופה, באסיה ובאזורים נוספים בעולם.

חשוב להבין שהביטחון, כמו גם הכלכלה, נע בגלים. בתקופות של מתיחות גבוהה, כמו המלחמה באוקראינה או סכסוכים מתמשכים במזרח התיכון, מדינות ממהרות לצבור חימוש, לרכוש פלטפורמות לחימה חדשות ולהשקיע מיליארדים בתשתיות צבאיות. אך הגאות הזו מתחלפת בשפל. בעתות רגיעה, לאחר מילוי המחסנים והערכת המציאות האסטרטגית מחדש, ההוצאות מצטמצמות. הכסף חוזר לא פעם לכיס הציבור האזרחי — לחינוך, לבריאות, לרווחה, לתחבורה, לטכנולוגיה אזרחית. בדיוק אותה כלכלה מפותחת המשמרת מעמד בינוני משגשג. זהו חוק המחזוריות: אי אפשר להניח שהביקוש הביטחוני הגבוה יישאר יציב לאורך עשורים. התקופות הרגועות הן זמן החזר ההשקעות בחברה האזרחית, המאפשרת לגייס בעתיד שוב מיסים למטרות ביטחוניות כשיידרש.

המציאות הגלובלית הנוכחית מלמדת שגם ירידות במפלס המתיחות עלולות להגיע. דונלד טראמפ, הנשיא המיועד של ארה”ב, מכריז כבר עתה על רצונו לסיים את המלחמות בעולם כדי להשקיע את הכסף באמריקאים עצמם. בהנחה האופטימית שלא תפרוץ מלחמת עולם שלישית, סיומם של הסכסוכים העיקריים, בראשם באוקראינה ובמזרח התיכון, עשוי להביא לתקופת רגיעה. מדינות ימלאו מחדש את מחסני החימוש וימתינו למאבק הבא, אך הן לאו דווקא ימשיכו לשפוך הון על ייצור ושדרוג בלתי פוסקים. להפך, הן עשויות להקצות את התקציבים לחיזוק החברה האזרחית, פיתוח תשתיות, תמיכה במעמד הבינוני ויצירת רווחה פנימית.

בישראל, לעומת זאת, הביטחון הוא לעיתים קרובות פרה קדושה. בעיקר לאחר אירועים מטלטלים דוגמת אלו שהתרחשו ב-7 באוקטובר, הציבור נכון יותר להיענות לדרישות התקציביות של מערכת הביטחון. אולם גם כאן, ההון לא נוצר יש מאין. משרד האוצר וחוקרי הכלכלה כבר מזהירים מהשלכות ההזרמה העצומה לביטחון. תקציב הביטחון, המורכב הן מבסיס של כ-150 מיליארד שקלים, הן מהוצאות מותנות והן מהרשאה להתחייב בסכום שיכול להגיע לכ-300 מיליארד שקלים, יושב על כתפיו של משלם המס הישראלי. 

על פי נתוני רשות החדשנות, 36% ממס ההכנסה משכר מגיע מענף ההייטק. אנשי ההייטק, יחד עם שאר מעמד הביניים הגבוה, הם אלה שמניעים את גלגלי המשק ומממנים, בסופו של דבר, את הפרויקטים הביטחוניים. כדי להבטיח עצמאות בייצור, עלינו להבטיח שקיים כוח כלכלי חזק שמסוגל לשאת בנטל.

מנכ”ל משרד הביטחון ועמיתיו מכירים היטב את המספרים הללו. אם הם באמת רוצים לנתק את התלות בארה”ב ולבסס עצמאות ביטחונית כוללת, עליהם לדאוג למקור המימון: מעמד הביניים האיתן. כדי שזה יתקיים, על ממשלת ישראל לפתח את התשתיות האזרחיות המאפשרות למעמד הזה לגדול ולהתחזק: חינוך איכותי, שירותי בריאות מתקדמים, תחבורה יעילה, תשתיות דיגיטליות, דיור במחירים שפויים ורשת ביטחון סוציאלית. כל אלה יוצרים בסיס כלכלי חזק, חברה דינאמית ואמידה, שמסוגלת לשלוף מארנקה את המיליארדים הנדרשים לצרכי הביטחון כשיידרש.

בסופו של דבר, הביטחון אינו מנותק מהמציאות האזרחית. המשוואה פשוטה: בלי מעמד בינוני חזק, אין מימון יציב. בלי מימון יציב, לא ניתן להבטיח עצמאות ייצור ביטחוני. הביטחון הלאומי אינו רק טנקים, מטוסים ומערכות הגנה, אלא גם ההון האנושי והכלכלי המאפשרים את ייצורם. אם אין לנו חשיבה לטווח ארוך על חיזוק מעמד הביניים, טעות בידינו להניח שנוכל לבנות תעשייה ביטחונית עצמאית ומשגשגת לאורך זמן.