פרשנות | הרצי הלוי: בין האחריות למחדל לניהול המלחמה

אסור לרמטכ”ל, רב-אלוף הרצי הלוי, לפרוש מתפקידו לפני שיגיע למסקנה שהמלחמה הסתיימה, שאוגדות צה”ל רובן חוזרות לבסיסיהן, שהחטופים כולם בבית, ותושבי הצפון יכולים לשוב לבתיהם.

הנטייה הטבעית היא לחשוב שהרצי הלוי חייב היה להניח את המפתחות ב-8 באוקטובר בבוקר, מיד למחרת האסון, אחרי כל מה שקרה ובאחריותו. הוא לא נהג כך והעדיף להמשיך לפקד על צה”ל ולנהל את המלחמה.

השבוע אנו מצויים מול תחילת הישג בצפון, רחוק מניצחון, ולבטח לא ניצחון מוחלט, אבל יש הסדרה. צה”ל שומר על הגבול הצפוני, מגיב, יורה כשצריך, ואוכף את ההסכם. חיזבאללה, ארגון הטרור, האויב הגדול מצפון, פרוקסי של איראן, נפגע קשות כארגון צבאי, אם כי עדיין קיים.

זה הישג של לוחמי צה”ל ומפקדיהם, אך גם של מפקדם העליון, הרמטכ”ל, שהוא האחראי לכל מה שקורה בצבא. הוא גם זה שאישר את התכניות בצפון. בדרום יש דמיון – ארגון הטרור חמאס אף הוא למעשה חדל לתפקד כארגון צבאי מסודר, אך עדיין קיים ונושך. חטיבות צה”ל מנהלות קרבות קשים ומסוכנים בשכונות הרצועה, ויש נפגעים.

גם בדרום הקרדיט מגיע ללוחמים ולמפקדיהם, וגם לרמטכ”ל, שהיה בשטח כל הזמן, שוחח יום ביומו עם חיילים ומפקדים, ירד לפירי מנהרות ודיבר אל הלוחמים. ושוב, הוא זה שאישר את התכניות בתוקף תפקידו.

האמריקנים, עם צבאם האדיר, השמידו (אם כי לא לגמרי) ארגוני טרור כמו אל-קאעידה ודאעש, ואילו מדינת ישראל הקטנה וצבאה, בפיקוד הרמטכ”ל הזה, השמידו (כמעט) שני ארגוני טרור – חיזבאללה וחמאס – ושינו את פני המערכה. עוד לא לגמרי, אבל שינו מציאות. רבים בציבור הרחב ובפיקוד הצבא סבורים שעל כל אלה זכאי הרצי הלוי לצל”ש רמטכ”ל.

אלא שאותו הרצי הלוי היה אחראי גם לצה”ל של 6 באוקטובר. מה ידע ומה לא ידע, איננו יודעים. את זה תקבע ועדת חקירה, וחובה שתהיה ממלכתית. רב-אלוף הרצי הלוי לא היה מוכן פיקודית, אישית וצבאית, לחדירת אלפי מחבלי נוכבה לעשרות יישובי עוטף עזה, שם רצחו, הרגו, אנסו וחטפו באסון בלתי נשכח לעם ישראל כולו. 

צבא שהיה חייב לדעת על הכנות, כוונות ותכניות של האויב, לא ידע, לא התכונן כראוי, התעלם מאזהרות ומדיווחי מודיעין של בכירים וזוטרים, וגם כשידע – פעל במקרים רבים באיטיות מסורבלת, למעט לוחמים גיבורים מעטים שלחמו בגבורה עילאית עד שהגיע הצבא במלואו.

לכל זה אחראי המפקד העליון, בתוקף תפקידו החוקי, הצבאי, הפיקודי, והאישי. אך הרצי הלוי, קצין עתיר ניסיון צבאי, שהשתתף במלחמות ישראל בהצטיינות כלוחם וכמפקד, לא היה שם. עוד לפני שקמה ועדת חקירה כלשהי, כבר מתפרסמים בציבור ובתקשורת במשך יותר משנה מיליוני מילים על ידיעות מוקדמות, על מה שראו בעיניהן תצפיתניות, על מה שראו באיסוף נשות ואנשי מודיעין מקצועיים, ועל מה שהסיקו מוחותיהם של מומחים צבאיים ואזרחיים – כל מי שהבין שכך או אחרת חמאס מתכונן לחדור למדינת ישראל. צה”ל והרמטכ”ל בראשו לא היו שם.

מרגע שראשוני מחבלי הנוכבה חצו את הגדר לתוך העוטף כדי להביא עלינו את אסון שמחת תורה, נגזר דינו של הרצי הלוי לשאת בכובד האחריות והאשמה הקשה, ובמקביל להמשיך לפקד על הצבא ולנהל את המלחמה. כך הוא החליט, וכך הוא נוהג עד עצם היום הזה.

בכך נטל הלוי על עצמו, ללא ספק, מעמסה נפשית קשה, אולי חסרת תקדים: קל יחסית להניח מפתחות, לפשוט מדים, להגיד שלום וללכת הביתה. הלוי בחר בדרך הקשה – להמשיך לתפקד ולהנהיג במלחמה קשה, מאות אלפי לוחמים ולוחמות, ולהמשיך לשאת באחריות העליונה בתוקף תפקידו.

איננו יודעים את נבכי נפשו של האיש, אבל הוא בחר בדרך הקשה ביותר בנסיבות כאלו, והיא להמשיך למלא את תפקידו בעודו נושא באחריות למחדל הענק של הצבא שהוא פיקד עליו. כפילות נפשית קשה מנשוא: נשיאה באחריות עליונה למה שקרה – רע, ונשיאה באחריות עליונה למלחמה שהוא בין ראשי האחראים לפריצתה.

הרצי הלוי כנראה הסתכל סביבו וראה שכל מי שמעליו – הדרג המדיני, ראש הממשלה, השרים, הח”כים, ראשי ועדות החוץ והביטחון וועדות המשנה הסודיות – כל אלו אזרחים בכירים שקיבלו דיווחים, קראו מסמכים, ראו ניירות שחורים ולבנים, ולא הסיקו מסקנות אופרטיביות, לא הביעו ספקות, תמיהות, ולא שאלו שאלות – עד שהגיע 7 באוקטובר בבוקר השכם.

חלפו יותר משנה וכל מרכיבי הדרג המדיני לא עולה על דעתם ליטול אחריות ולהניח מפתחות, אלא כולם ממשיכים לשאת בתארי משרותיהם, נבחרים וממונים. אימצו לעצמם נוסחת פלא, שעליה הם חוזרים מאז ועד היום: “יש מלחמה, ובזמן מלחמה לא עוסקים בזה”.

עד שהדרג המדיני לא יסיק מסקנות, ייטול אחריות וימצא דרך פוליטית להניח מפתחות, אל לו לראש הדרג הצבאי, הרמטכ”ל, לנהוג כפי שהם לא נוהגים. המטכ”ל, כראש הצבא, כפוף לדרג המדיני. האחריות למה שקרה לא תוטל על הדרג הצבאי בלבד, שהרי אותו דרג מדיני, מראשו ומטה, חייב היה לדעת, לשאול שאלות, ולברר עובדות שהוצגו בפניו. לעשרות שרים ול-120 חברי הפרלמנט של המדינה הזאת לא היה מושג בשעה 06:28 מה עומד לקרות כעבור דקה.

ומלבד זאת, יש כלל פשוט שאין עליו עוררין: מחדל האסון קרה במשמרת של הדרג המדיני הנוכחי, ומי שבמשמרת שלו מתרחש מחדל כה כבד ובלתי נסלח, חייב להסיק מסקנות. זו דרכו של עולם נורמלי, דמוקרטי.