פרשנות | שאלת מפתח: מי יפקח על העברת נשק לחיזבאללה מדרום לליטאני?

בעוד כותרות אתרי החדשות בעולם רומזות כי ההסכם לסיום הלחימה בלבנון קרוב מתמיד, עולה השאלה כיצד אפשר להבטיח כי משלוחי נשק לא יעברו מדרום לנהר הליטאני. במשך עשרות השנים האחרונות ישראל ניסתה למנוע העברת נשק לחיזבאללה באמצעות המב״מ, כאשר המלחמה הנוכחית הציפה את מגבלות היכולת הזו.

עדויות מהתמרון הצה״לי הנוכחי חשפו את מצבורי הנשק העצומים בעשרות כפרים הקרובים לגבול. במצבורים תת קרקעיים, בבתים, בבונקרים ייעודיים, מאות או אלפי תשתיות שבנה חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, לפני כ-17 שנים. כיצד ישראל יכולה להבטיח שתושבי הצפון חוזרים לשקט, או שמא, בעוד 3-4 שנים ימצאו עצמם התושבים בסבב לחימה נוסף. הרי ישראל נכנסת ויוצאת מלבנון מאז תחילת שנות ה-80, כמעט 40 שנים.

חשוב לציין שבחינת היכולת המבצעית של חיזבאללה חושפת את התפתחות מערכות הנשק המתקדמות שבידיו, כולל טילים מדויקים וכלי טיס בלתי מאוישים, שרבים מהם מיובאים מאיראן. ניתוח מקורות גלויים מצביע על כך שהארגון משקיע רבות גם בפיתוח יכולות התקפיות מתקדמות המותאמות לסביבות עירוניות.

נהר הליטאני כמכשול טבעי
אחד ממרכיבי המפתח לביטחון יישובי הצפון, הוא נהר הליטאני. מדובר בנהר באורך של כ-145 ק״מ המהווה מכשול טבעי המפריד בין דרום לבנון לשאר שטח לבנון. בסיום מלחמת לבנון השנייה, הוסכם בין הצדדים כי הנהר הזה יהווה קו מפריד. כוחות חיזבאללה יסוגו מאחוריו, צפונה ובין הליטאני לגבול ישראל יכנס צבא דרום לבנון. ההסכם לא יושם, וישראל מצאה את עצמה מול איום פלישה על גבולה הצפוני 17 שנים לאחר מכן.

המגבלות המעשיות על יישום הסכם זה, במיוחד בשל חולשתה של ממשלת לבנון ושל צבא לבנון, ממחישות את הפער בין כוונות דיפלומטיות למציאות בשטח. דיווחים מראים כי יוניפי”ל מתקשה להפעיל אמצעי פיקוח אפקטיביים בשל חשש מעימות ישיר עם חיזבאללה.

בהנחה וכעת יכנס הסכם לתוקף, במסגרתו צבא דרום לבנון בתוספת משקיפים בינלאומיים יפרסו בין הנהר לגבול ישראל, סביר להניח שממשלת לבנון תרצה לשקם את הגשרים על הנהר לטובת פיתוח הדרום. השאלה הגדולה היא איך אפשר יהיה לאכוף שימוש אזרחי בלבד בגשרים אלו. חיזבאללה, אמנם יוצא מהעימות הזה בנחיתות ועם צמרת פיקוד חדשה, אבל המטרה לשמה הוא פועל עדיין תקפה - החזרת שטחים שלטענתו שייכים לבנון. גם המלחמה הזו לא תסתיים בהסדרת גבול יבשתי בין ישראל ללבנון.

ממשלת ישראל לוחצת על נוכחות אמריקאית בוועדת הפיקוח. הסיבה לכך היא שהבית הלבן, כסנדק של ההסכם, מהווה מרכיב מרתיע. אם חיזבאללה יפר את ההסכם, לישראל תהיה תמיכה ולגיטימציה מארה״ב להכנס שוב ללבנון. זו לפחות האמונה של ירושלים. בשילוב ממשל טראמפ, הנחשב לוחמני, ההרתעה לכאורה גדולה יותר. האם תהיה נוכחות אנשי צבא אמריקאים בדרום לבנון כחלק מההסכם? לא ברור. בינתיים מדובר בפקחים של האו״ם בלבד.

סיכום והסתכלות קדימה
ההיסטוריה מלמדת כי הבעיה הלבנונית צפויה להמשיך גם לשנים הבאות. בינתיים, פוליטיקאים לבנונים, בניהם אלי מרוני, יועץ בכיר למנהיג מפלגת הכתאיב הלבנונית ושר לשעבר, טוען כי המצב טרגי בעקבות העימותים בין חיזבאללה לישראל. לדבריו, שני הצדדים טוענים לניצחון, בעוד שלבנון מתמודדת עם משבר חברתי, כלכלי והומניטרי חמור. מרוני הביע דאגה מהוואקום השלטוני הנוכחי, שבו לא מתבצעים מינויים פוליטים ואין נשיא נבחר, מצב המסכן את הישרדות המדינה ואת עתיד אזרחיה.

הפטריארך המרוני בשארה אל-ראעי התייחס גם הוא למשבר המעמיק בלבנון על רקע העימות המתמשך בין ישראל לחיזבאללה, והדגיש את ההשפעה החמורה של המלחמה על המדינה ותושביה. הפטריארך תיאר תמונה עגומה של מצב המדינה, תוך ביקורת על היעדר הנהגה ותפקוד לקוי של המוסדות. 

הוא ציין כי “אנו עדים למציאות כואבת: מלחמה עם נשק קטלני, קורבנות והרס שלא ניתן למדוד את ערכו, מיליון וחצי עקורים ללא מקלט.” בנוסף, הדגיש כי “מדינה שנותרה ללא נשיא במשך שנתיים מלאות, בכוונה תחילה.” אל-ראעי גם הביע צער על השיתוק של מוסדות מרכזיים נוספים בלבנון, במיוחד הפרלמנט והממשלה.

אין ספק כי המלחמה הנוכחית מהווה הזדמנות נדירה להפעיל לחץ על הקהילה הבינלאומית להתערבות משמעותית יותר בלבנון. הפיקוח על השטח מדרום לליטאני אינו רק אינטרס ישראלי—הוא עשוי להוות מנוף ליציבות אזורית רחבה יותר, אם יבוצע נכון.