פרשנות | שני מחדלי ביטחון גדולים בתולדות המדינה: זלזול חוזר שגבה מחיר כבד
מלחמות יום הכיפורים וחרבות ברזל חושפות את הזלזול והכישלונות החוזרים בהנהגת המדינה, שעלו בחיי אדם ובנזקים אדירים למדינה ולחברה הישראלית
מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר (1973). מלחמת ‘חרבות ברזל’, ‘חיצי הצפון’ ו’סדר חדש’ פרצה ב-7 באוקטובר (2023). הראשונה הפתיעה קשות את עם ישראל ביום הכיפורים, השנייה בשבת, יום שמחת תורה.
סמיכות המועדים מזעזעת: יום אחרי יום, בהפרש של 50 שנה, נחשף הציבור לשני המחדלים הגדולים ביותר בתולדות המדינה. כאשר מחדל קורה פעם אחת, יש מקום לסליחה. כשהוא קורה פעם שנייה, אין סליחה ואין מחילה. פשלות חמורות של שתי צמרות המדינה אז ולפני שנה, צמרות צבאיות ואזרחיות, בשני המועדים. שתי מלחמות שניתן היה למנוע אותן, שלא היו חייבות להתרחש. אלפי לוחמים ולוחמות הרוגים ופצועים, אזרחים חטופים, רבבות אזרחים מפונים מבתיהם ההרוסים. נגרמו נזקים עצומים למדינה, לתושביה ולמוסדותיה.
מיליוני מלים וניתוחים נשמעו ונכתבו בשנה האיומה החולפת על 7 באוקטובר, הסיבות, התשובות לשאלות הכי פשוטות – ‘איך זה קרה’. ‘איך זה יכול היה לקרות’. ‘איפה היו כולם’, הממשלה וראשה, השרים, הצבא, השב”כ, כל מי שתפקידו לשמור על ביטחון תושבי מדינת ישראל.
לתיאור ‘איך זה קרה’ השתמשו בכל הניסוחים שהמילון מציע: יוהרה, היבריס, ביטחון עצמי מופרז, ‘אני ואפסי עוד’, שחצנות, גאוותנות, זלזול. נתמקד במילה זלזול: במילון אוקספורד העברי-אנגלי המילה העברית ‘זלזול’ מתורגמת לכמה ביטויים באנגלית, שפירושיהם מגוונים: חוסר כבוד, חוסר הערכה, הקטנת הזולת, בוז. כל זה היה בצמרת הפוליטית-מדינית-צבאית עד 7 באוקטובר בשעה 06:29 בבוקר. זה הפתיח של דוח ועדת החקירה הממלכתית כאשר תקום.
זלזול מקיף, חמור ומדאיג. זלזול בפקודות ובנהלים, זלזול בהוראות קבע, בהוראות הפיקוד העליון, בתקנות, בסדר הנכון. זלזול בעבודת הזולת ובדעה שמביע הזוטר, בעיקר אם הוא פקוד נמוך דרגה. זלזול במה שרואות ומדווחות תצפיתניות על המסך. זלזול במה שכותבת נגדית (שהרי איננה קצינה) על מה שהיא רואה, יודעת ומבינה שעומד להתרחש. זלזול של סגן אלוף במה שמספרת לו רב”טית כי היא גם רב”טית וגם בחורה. זלזול של אלוף בצה”ל שמקבל דיווחים בלילה וקובע פגישה למחרת ב-08:00 בבוקר.
זלזול בקנה מידה נפשע בדוחות מודיעין בדרגים שונים, בדברים שכתבו אנשי אקדמיה מקצועיים בתחומים רלוונטיים. זלזול ובוז מוחלטים מצד פוליטיקאים במי שהעז להפגין נגד ניסיונות לסתום פיות, להתקרב לדיקטטורה, ליוזמות להפוך על פיו את המשטר. זלזול בשופטי בית המשפט העליון, קריאות זלזול ובוז של ח”כים ‘לשלוח לעזאזל’ את טייסי טייסת 69. כן, זו הטייסת שחיסלה את נסראללה בבונקר שלו בביירות.
השנה החולפת לימדה שהיה מודיעין. גורמים מקצועיים במודיעין השמיעו תחזיות אמת, מודיעין שחזה וניבא וצפה את 7 באוקטובר. הוא היה קיים. הוא הופץ למקבלי החלטות ולבכירים, הונח על השולחנות הרלוונטיים, אך נתקל בזלזול. זה לא התאים ל’קונספציה’. כך הפעם, כך לפני מלחמת יום הכיפורים. ‘הצבא המצרי לא יעז לצלוח את התעלה’ זהה בדיוק ל’החמאס לא יצליח לעבור את הגדר’.
היו סימנים מעידים, עדויות ראייה, הקלטות, ואותות סיגינט ואלינט, והתבטאויות בכתב ובעל פה של אויב בחומרים גלויים ודיווחים מסווגים. כל זה היה ונתקל בזלזול עמוק. זלזול של ערב 6 באוקטובר 1973 נוכח ידיעות על פינוי משפחות מומחים סובייטיים ממצרים ותרגילי צליחת תעלת סואץ, בדיוק כמו הזלזול בדיווחו החוזי של תרגילי התקרבות לגדר והפעלת רכבי טויוטות של חמאס ערב 7 באוקטובר 2023.
השנה שחלפה במלחמה ברצועת עזה ובימים האחרונים בגזרת לבנון מוכיחה שהמודיעין יודע את מלאכתו. יודע לאסוף (איסוף), לחקור (אמ”ן מחקר) ויודע להפיץ. מה שצריך לחקור בצורה מעמיקה בוועדות החקירה למיניהן, אלו של צה”ל והממלכתית, שייך פחות להיבטים המקצועיים ויותר להיבטים הנפשיים והתודעתיים של העוסקים במלאכה.
איך מחנכים מפקדים וקצינים בכל הדרגות, מסמל וסגן עד אלוף, להתייחס ברצינות לכפופים אליהם ולחומרים שמגישים להם. איך מייצרים מנגנונים שיידעו להעביר למפקד את כל החומר הדרוש לו לקבלת החלטות ולמילוי תפקידו, בהדגשה על “כל החומר”, כולל דברים שלדעת מישהו המפקד שלו לא יאהב לקרוא כי הוא חושב אחרת. כלקח ממלחמות קודמות הוקמו יחידות איפכא מסתברא, או ‘בקרה’. לפני 7 באוקטובר היחידות האלו כנראה לא באו לעבודה.
ההצלחות הגדולות של צה”ל במלחמות ברצועת עזה ובלבנון במשך השנה מוכיחות את נוסחת מחדל 7 באוקטובר: היה מידע, היה מודיעין, היו יכולות. אך כאשר נוהגים בזלזול, מגיע האסון. לקח נוסף של 7 באוקטובר הוא אכזבה מהעולם הגדול שמעבר לים. בשתי המלחמות, באוקראינה וב-7 באוקטובר, מעצמה וארגון טרור פלשו למדינה שכנה ללא כל פרובוקציה. ארגון טרור הרג, רצח, אנס וחטף אזרחים לא לוחמים.
והעולם פועל כמו ‘נשק מנגד’ STANDOFF – מגיב מרחוק. נזהר לא להתקרב יותר מדי לאש. העולם החופשי מצייד את צבא אוקראינה במיטב הנשק והתחמושת. מטוסי ענק נחתו בנתב”ג וסיפקו לצה”ל ציוד צבאי מארה”ב. אבל אין התערבות צבאית של כוחות ברית. זו השיטה במאה ה-21, בשונה מהמאה ה-20, אז שלחו בעלות ברית צבאות אדירים כדי להציל את אירופה ממשטרי רודנות רצחניים.
מאז תחילת חרבות ברזל ועד שני לילות מתקפות הטילים של איראן, אחד מהן השבוע, עומד עמידה איתנה לימין ישראל מנהיג המעצמה החזקה בעולם, הנשיא ג’ו ביידן. בעלות ברית אחרות מאכזבות מרה: בריטניה מכריזה על אמברגו נשק חלקי, הולנד כנ”ל. בצרפת מנעו השתתפות ישראל בתערוכת תעופה. מפריס אין ציפיות גדולות, אולי תוכל לסייע בהתקדמות לפתרון כלשהו בלבנון.
המדיניות האמריקנית כלפי החות’ים בתימן מוזרה: החות’ים משגרים כל כמה ימים טילים לעבר ישראל. מולם בים סוף ניצב הצי ה-5 של ארה”ב, כוח ימי רב-עוצמה עם נשק התקפי ומאות מטוסי קרב וחימושים. באזור, גם במזרח הים התיכון משוטטות נושאות מטוסים והצי ה-6. אולם נדמה שמפקדת סנטקום, פיקוד מרכז של צבא ארה”ב, בתרדמה, בעוד החות’ים מתחמשים במהירות ותוקפים את אילת ועד מרכז הארץ. הצי ה-5 של ארה”ב אינו מגיב, ולנו בישראל אין על מי לסמוך אלא על מערכת חץ 2 ו-3.
זו דרכו של עולם ב-2024: מעצמה (רוסיה) ושני ארגוני טרור (חמאס וחיזבאללה) פולשים, תוקפים הורסים והורגים, העולם החופשי מושיט עזרה בנדיבות, אך הס מלהזכיר התערבות. ובכיכרות בירות אירופה, באוניברסיטאות אמריקניות ובמדינות המוגדרות “ידידותיות” לישראל, נאספים מיליוני בני אדם שמגנים לא את התוקפן אלא את הקורבן.