צבא ההיי-טק וצבא הפרשים

כותרת המשנה של הספר אומרת הכל: "כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה", ואכן, עיסוקו המרכזי של הספר הוא בצבא היבשה.

הספר, לפי המחבר, נכתב לפני מלחמת חרבות ברזל, אך יצא לאור רק עכשיו עם אפילוג המביא את הידוע בצה"ל בעשורים האחרונים, יחד עם המידע העדכני על המלחמה של השנה האחרונה. מלחמת חרבות ברזל היא בין היתר תוצאה ישירה של התנהלות הצבא בעשורים האחרונים, לצד הרצון הרצחני של אויבינו שלא נעצר.

כמי שעוסק כבר שנים רבות בתחום מתוך עניין, סקרנות ורגש אחריות (שאיש לא הטיל עלי) לגורלה של המדינה, מצאתי בחלק ניכר מעמודי הספר זהות לדברים הכתובים עם דעתי או דברים שכתבתי בעבר הקרוב והרחוק. כולם פורסמו באתרים שונים או בכתבי עת כמו "מערכות" של צה"ל. לצערי, במקרים מועטים הדברים עוררו דיון ואולי שינוי. זכור לי מקרה אחד שגם הספר הנוכחי מדבר עליו, בו כתבתי על "שתיקת הקצינים" מול החלטת הרמטכ"ל לצמצם דרסטית את כוחות השריון, בגלל היותם "לא רלוונטיים" לדעתו. כתבתי וקיבלתי מכתב תגובה מקצין בכיר בצבא, בו הוא מצדיק את דעתי ואף מתכוון להפיצו בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל. המכתב היה בעילום שם. כך גם לגבי כוונת המטכ"ל לסגור את פרויקט ייצור מרכבה 4.

חזות בונה את תפיסת עולמו שלב אחרי שלב, סוקר היטב ובניסוח מצוין את משנתו. איך השתנה צה"ל מצבא שכוח היבשה שלו היה הכוח המוביל שאליו נשאו כולם עיניים – המדינה והנוער שרצה לתרום למדינה במיטב הפעילות הקרבית – ועד למצב שבו כל אם עברייה רוצה לשלוח את בנה ליחידה 8200 או ליחידות טכנולוגיות אחרות שהיתרון בהן משולש: "הילד" קרוב לבית ורחוק מאוד מסכנה גם אם הוא נקרא "לוחם" סייבר, והנימוק השני – "הילד" ילמד מקצוע מכניס שיסייע לו לאחר שחרורו. תוסיף לכך את היוקרה בשרות מסוג זה בהווה, והנה "הילד" צריך להתגבר על התנגדות מבית לשירות קרבי.

באופן ענייני, צבא היבשה לא הפנים את השינויים המתרחשים בשדה הקרב, במיוחד לאחר הפיכת ארגוני הטרור לצבאות טרור, מה שחייב הסתכלות שונה על המלחמה ועל הדרך שיש לנהל אותה. בניגוד לחיל האוויר, אשר הפנים לדברי חזות את הכשלים ממלחמת יום הכיפורים ועשה תיקון במלחמת שלום הגליל, חיל היבשה לא עשה את השינוי המתאים והתוצאה היא מלחמת של"ג ובעיקר מלחמת לבנון השנייה, בה התקשו חטיבות חי"ר ושריון לתמרן ולכבוש שטחים חיוניים. לדעת חזות, חלק מהבעיה נובע מיכולת מזערית בהפקת לקחים ועיסוק רב בטפיחות על השכם במקום הפקת לקחים אמיתית.

גם זניחת הצבא את המושכל והידוע שכדי להשיג הכרעה יש לכבוש שטח, הוחלפה בביטוי מטעה: "אש מנגד". אתה יורה מרחוק, האויב נכנע, אז למה לא לעבור לגישה זו? הבעיה היחידה היא שאש מנגד לא מייצרת הכרעה, אבל סרטוני הירי של המטוסים מעוורים אותנו ויוצרים התמכרות.

יש נקודות רבות נכונות בספר, ויש חובה לדעתי לכלל קציני צה"ל לקרוא אותו. אחד הכשלים שחזות מציג הוא העדר קריאה של קצינים, מחוסר זמן או כי הם יודעים הכל? לדעתי, יש לחייב את כלל קציני הצבא לקרוא את הספר וגם להעמיד למבחן בקיאות את הטענות הנשמעות בו, גם אם אינן נכונות, על מנת לעורר דיון.

די מתסכל ברמה האישית לגלות שוב קצין צבא בכיר בדרגת תא"ל שמגלה את "האור" כאשר הוא כבר אינו בצבא, ומרבית חבריו מעדיפים להמשיך ללכת בתלם.

מלחמת חרבות ברזל העמידה לנגד עינינו מציאות שאם לא תשתנה ומייד, קיומה של המדינה בסכנה.

לא עוד צבא "קטן וחכם" אלא צבא גדול וחכם. חסרות אוגדות רבות לצבא, שברוב עוולתו סגר אותן כי "תמו המלחמות הגדולות". לא עוד השקעות כספים בשחיתות פוליטית-שלטונית לטובת אלו שלא תורמים למדינה ולצבא. יש להשקיע הרבה בצבא שהוא היחיד שיבטיח את קיומנו.  
הלוואי.