טור של עמיר רפפורט: האם זה הזמן הנכון להפסקת אש או לריסוק החיזבאללה?

נתחיל בצד החיובי מאוד: גם אם תהיה הפסקת אש עם חיזבאללה בצפון וגם אם לא – השבועיים האחרונים היו הטובים ביותר של צה"ל וגופי הביטחון האחרים מאז 7 באוקטובר 2023, ואולי אפילו מזה שנים ארוכות. 

זו לא רק מתקפת הביפרים המיוחסת לישראל והחיסולים המהממים שרוקנו את הסביבה הקרובה ביותר של חסן נסראללה, אלא גם התקיפות המסיביות על אלפי מטרות שנאספו בדקדקנות לאורך שנים והיו אפקטיביות מאוד. הציבור הלבנוני בפאניקה, ובעיניים ערביות החיזבאללה הושפל. עצם העובדה שנסראללה שוקל, לכאורה, להפסיק את ההתקפות על ישראל בזמן שצה"ל עדיין עמוק ברצועת עזה, היא התקפלות מביכה מבחינתו.

וגם זה: ביהודה ושומרון הצליחו צה"ל והשב"כ לבלום את גל הטרור בזכות שורה של מהלכים התקפיים, לפחות לעת עתה. וברצועת עזה נראה החמאס על הקרשים (אם כי האמת היא שהוא מנצל את הסחת הקשב של צה"ל צפונה כדי לחזק את אחיזתו האזרחית בשטחים שדוללו מכוחות ישראליים).

כעת, השאלה שעומדת על הפרק היא האם לנצל את המומנטום מההצלחות הכבירות בלבנון כדי להמשיך ולרסק את החיזבאללה או דווקא כדי להגיע להפסקת ההתקפות על הצפון למשך 21 ימים, שככל הנראה יתארכו מאוד? סביר שייקח לחיזבאללה עוד זמן רב כדי ללקק את הפצעים ולשקם את יכולותיו ואת סגל הפיקוד שלו.

כדי לענות על כך, אפשר להתחיל בעוד שתי שאלות יסודיות.  

שאלה אחת היא האם ישראל כבר שיקמה את הרתעתה בזכות ההישגים הצבאיים והמודיעיניים של התקופה האחרונה? התשובה היא בהחלט כן. אם לאחר מתקפת 7 באוקטובר, וביתר שאת לאחר מתקפת איראן על ישראל ב-14 באפריל, נראה היה כי ישראל נמצאת בשיא חולשתה, וכל זב חוטם במזרח התיכון העז לשגר לעברנו לפחות כטב"מ, הרי שזה לא המצב כיום. בסדרה של פעולות מוחצות, החל מההתקפה על נמלי הח'ותים בתימן ועד למבצע שעל פי פרסומים זרים, בוצע על ידי סיירת מטכ"ל במפעל הטילים בסוריה, וכמובן החדירה הבלתי נתפסת ללב ארגון חיזבאללה ופגיעה המסיבית באנשיו וביכולותיו – חזרה ההרתעה שלנו במידה רבה.

בהקשר הזה חשוב לדעת כי מבחינה צבאית, הרתעה נתפסת כמכפלה בין היכולות שיש בידי גורם כלשהו ובין הנכונות שלו להפעיל את היכולות האלה. למשל, אם מדינה מחזיקה בכוח עצום אך אינה מוכנה להפעיל אותו בשום תרחיש, הרי שההרתעה שלה תהיה אפסית. לעומת זאת, הנכונות הישראלית ללכת למלחמה "אול אין" מול חיזבאללה, וזאת אחרי שמיוחסת לה תקיפה בלב טהרן (שהאיראנים עדיין חוששים להגיב עליה) – שינתה את המציאות. 

לבטח, הרתעתנו השתפרה לעומת הימים העלובים טרם 7 באוקטובר, כשישראל אפילו לא העזה לקפל אוהל שנטע החיזבאללה מהצד הישראלי של גדר הגבול או להגיב על מחבל שפוצץ מטען כלימגור במגידו, לצד ניסיון הפגיעה במשה (בוגי) יעלון, שנחשף לאחרונה.

השאלה היסודית הבאה היא האם ניתן להגיע להכרעה צבאית בפעולה אווירית בלבד, כלומר במקרה שלנו, ללא תמרון קרקעי בעומק השטח הלבנוני? התשובה לשאלה זו היא פחות חד משמעית. בכל העולם, מעטים המקרים ההיסטוריים שבהם הושגה הכרעה באמצעות כוח אווירי בלבד, וכך גם במלחמת לבנון השנייה נאלץ צה"ל לבצע מהלך קרקעי, כשלושה שבועות אחרי שהתחילה המתקפה האווירית. 

ובכל זאת, נראה כי השילוב הפעם בין החדירה המודיעינית של ישראל ללב ארגון חיזבאללה, העריפה הכמעט מוחלטת של בכיריו, שיבוש שרשרת הפיקוד והשליטה לצד מתקפות אוויריות יוצאות דופן – עוד ייכנס לדפי ההיסטוריה הצבאית העולמית כמהלך אווירי-מודיעיני חסר תקדים בהישגיו. לבטח צה"ל כבר שבר את שיטת ה"משוואות", שבה התגאה נסראללה מאז מלחמת לבנון השנייה.

לגבי השאלה האם החיזבאללה הגיב באופן מינורי יחסית לעומת המכות שחטף כי לא רצה להפעיל עוצמת אש רבה יותר, או כי יכולותיו האמיתיות מוגבלות, נראה כי התשובה היא גם וגם. כפי שזלזלנו לאורך שנים בחמאס, הרי שקצינים שבחנו את יכולות החיזבאללה השבוע סבורים בדיעבד כי הענקנו לארסנל הנשק שלו הערכת יתר, אם כי עדיין יכולותיו רבות מאוד.

כך או כך, בחזרה לשאלה: האם זה הזמן להמשיך את המתקפה על חיזבאללה ביתר שאת?  
למה כן: כי נראה שחיזבאללה באמת במצב קשה, וזוהי הזדמנות ייחודית לחסל את האיום הנשקף ממנו כמעט מהיסוד, מה גם שתושבי גבול הצפון לא ישובו לבתיהם ללא טיפול בבעיית כוח רדוואן שמשוטט מול הבתים שלהם.  

כי הוכח שהחלטת מועצת הביטחון 1701 שניתנה לאחר מלחמת לבנון השנייה היא חסרת שיניים, ובמקרה של הפסקת אש, זו שאלה של זמן עד שאנשי רדוואן יחזרו לעמדותיהם מדרום לנהר הליטני בלבוש אזרחי. במקרה של חידוש הלחימה, 21 ימים של הפסקת אש יאפשרו לחיזבאללה להתארגן ויגבו מאתנו מחיר כואב.  

מעבר לכך, האינטרס שלא "לבזבז" את הקלף של חיזבאללה הוא בראש ובראשונה של איראן, שבנתה את הארגון ככוח שיאיים על ישראל במקרה שיותקפו מתקני הגרעין שלהם. כאשר לאיראן תהיה פצצת גרעין ראשונה, ישראל תתקשה הרבה יותר לטפל באיום הזה. האינטרס שלנו הוא בהכרח לטפל באיום החיזבאללה וגם באיום האיראני עוד לפני שיש פצצה.

ומדוע זה הזמן להפסקת אש: כי דווקא בשיא האופוריה צריך לזכור שלא לעולם חוסן. הרי גם מלחמת לבנון השנייה החלה בהישגים ישראליים, ואז הגיעה הפגיעה בספינת חיל הים אח"י חנית ובעקבותיה שורה של מהלכים שסיימו את המלחמה בתיקו חמוץ.  

כי פעולה קרקעית בעומק השטח הלבנוני יכולה לקחת את הלחימה מהזירה האווירית-מודיעינית שבה יש לנו יתרון מוחלט, אל ההרים והעמקים של דרום לבנון, שם יארבו לכוחות צה"ל אלפי טילי קורנט משופרים מאוד וכטב"מים מתאבדים. זו זירת לחימה שיכולה לשחק לידיו של חיזבאללה. היא הרבה יותר קשה מתא השטח המצומצם שבו נלחם צה"ל מול החמאס ברצועת עזה, וגם שם היו לכוחותינו אבידות רבות. צה"ל יגיע שחוק לתמרון קרקעי בלבנון, לאחר שנה של לחימה בדרום.

מעבר לכך, חשוב לזכור כי הצלחה בלחימה ארוכה תלויה בלכידות הפנימית שלנו ובבריתות הבינלאומיות. מצב הלכידות, כידוע, בכי רע. לגבי הבריתות, אנחנו תלויים בראש ובראשונה בנכונות של ארה"ב לספק לנו חימושים בכמות בלתי מוגבלת, וקשה מאוד לבנות על כך. 

ישראל אמנם עובדת על יכולת חימוש עצמאית (וגם החלה לתכנן הקמה של "חיל טילים", כמו שאביגדור ליברמן הציע כשר ביטחון כבר בשנת 2018), אבל לא תוכל להתמיד במלחמה ללא תאריך סיום מול חיזבאללה ללא גיבוי אמריקאי מוחלט. לאמריקה, חודשיים לפני הבחירות לנשיאות, יש שיקולים משלה.

אגב, לגבי הבריתות הבינלאומיות, בזמן שארה"ב מערימה קשיים על אספקת התחמושת לישראל, למדתי השבוע כי בת הברית שעומדת לצידנו ללא תנאי, בגלוי וגם בשיתוף פעולה נסתר, בלי "נראה" ובלי "אולי", היא גרמניה. זהו צחוק הגורל של ההיסטוריה. לעומת זאת, בת הברית המאכזבת ביותר בעיניים ישראליות היא בריטניה. השיח הביטחוני עמה הפך לכמעט עוין.

כל אלה שיקולים שיכריעו בשאלה האם זה הזמן להפסקת אש בצפון או דווקא להגברת הבליץ הצבאי. עד שתתקבל ההחלטה, בראש ובראשונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מומלץ לא להתייחס ביתר רצינות להצהרות של פוליטיקאים בעד או נגד הסכם, וגם לא להצהרות של מפקדי הצבא על תמרון שהוא, לכאורה, קרוב. 

כל ההצהרות הן חלק ממלחמת תודעה. התמרון הוא בהחלט אופציה, אך הוא בראש ובראשונה בגדר "שוט" במסגרת מכבש הלחצים על חיזבאללה. בינתיים, הוראות הריסון היחסי מגיעות לחסן נסראללה גם מטהרן.

להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט