טור של עמיר רפפורט | רגע האמת מגיע: מלחמת לבנון השלישית עדיין יכולה להימנע - אך סבירותה גבוהה

מתקפת הביפרים על חיזבאללה, ובעקבותיה התפוצצויות של מכשירי קשר נוספים, יכולה להיכנס לשורה הראשונה של "מכות פתיחה" במלחמות בעולם, והיא לבטח עומדת בשורה אחת עם מבצע "משקל סגולי" להשמדת משגרי הרקטות ארוכות הטווח בפתיחת מלחמת לבנון השנייה ב-2006, ואפילו עם מבצע "מוקד" להשמדת חיל האוויר המצרי על הקרקע בפרוץ מלחמת ששת הימים.

המטרה העיקרית של מכות פתיחה היא להשיג אפקט של "הלם ואימה" בקרב האויב ולפגוע משמעותית ביכולותיו עוד לפני שהוא מפעיל אותן. ההבדל, לעומת העבר, הוא שמבצע "מתחת לחגורה", שמיוחס לישראל בכל העולם ואפילו על ידי ארגון החיזבאללה עצמו, לא לווה במתקפה קרקעית או אווירית מסיבית. בינתיים, הוא עומד כמעט בפני עצמו.

ובכל זאת, אפשר לראות אותו כמהלך שיכול להוביל בקרוב מאוד למלחמה כוללת מול חיזבאללה, ובסבירות לא קטנה. בהנחה שהתקיפה המהממת אכן בוצעה על ידי ישראל, חשוב להזכיר את ההקשר שלה, שנכתב גם בטור זה כבר לפני שבוע, תחת הכותרת "העיניים נשואות צפונה": היא קרתה לאחר שישראל החליטה רשמית להעביר את מרכז הכובד של המאמץ הצבאי מרצועת עזה לזירה הצפונית, בפעם הראשונה מאז שבעה באוקטובר.

עד לדברים שאמר שר הביטחון יואב גלנט על העברת מרכז הכובד לצפון לפני כעשרה ימים, והחלטת הקבינט להוסיף ליעדי המלחמה הרשמיים את "החזרת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה", הזירה הצפונית הייתה רק המשנית ללחימה בעזה. היעד שהוגדר לצבא היה לבצע בגזרה זו "הגנה התקפית" בלבד.

לשם שינוי, ישראל התכוונה הפעם להכרזתה על העברת מרכז הכובד, שלא כמו באינספור הכרזות רהב חלולות ואיומי סרק על חיזבאללה ומדינת לבנון קודם לכן. התוצאה היא שינוי יסודי במצב בצפון, שכבר קרה: התרחישים האפשריים להמשך העימות מול חיזבאללה צומצמו משלושה לשניים, והזירה כולה מגיעה לצומת הכרעה.

תזכורת: הלחימה בלבנון נפתחה ב-8 באוקטובר 2023 כמהלך של הציר האיראני שנועד לגבות מחיר מישראל על המתקפה בעזה ולאלץ אותה לפצל את כוחותיה. העובדה ש-60 אלף תושבים פונו מ-43 יישובים למשך כמעט שנה עד כה, הייתה בגדר "בונוס" מבחינת חיזבאללה ואיראן. מבחינת ישראל, זוהי מכה אסטרטגית ופגיעה חמורה בהרתעה.

עד השבוע, איראן הייתה המרוויחה הגדולה מן המציאות ההזויה שנוצרה בצפון ומ"משוואת האימה" שיצר נסראללה מול ישראל, משום שהיא כמעט ולא שילמה מחיר ישיר על "טבעת האש" שבה הקיפה את ישראל ועל המציאות הבלתי נסבלת שיצרה אצלנו. לא עוד. המהלכים האחרונים הוכיחו כי ישראל נחושה הפעם לנתק את הקשר בין הלחימה בדרום למצב בצפון, אפילו במחיר לא פשוט שתגבה מלחמה כוללת מול חיזבאללה עמוק בעורף הישראלי.

אז התרחיש של המשך חילופי המהלומות בין ישראל לחיזבאללה מתחת לרף המלחמה הכוללת יורד מהפרק כעת. נותרו רק שתי אפשרויות: או שחיזבאללה ואיראן ימצאו בקרוב סולם כלשהו לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו, כך שתוקפנות חיזבאללה תיפסק בהסדר מדיני כלשהו (חזרה למימוש החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם מסיום מלחמת לבנון השנייה היא אחת האפשרויות), או שנגלוש מהר מאוד למלחמה כוללת, בדיוק כמו זו שהצדדים ניסו להימנע ממנה עד כה. בסוף השבוע הזה, האפשרות למלחמת לבנון השלישית נראית מוחשית יותר מאשר "הסדרה" כלשהי, אבל הדברים מאוד דינמיים ויכולים להשתנות במהירות. בכל מקרה, הסטטוס קוו נגמר.

במקרה של התדרדרות מהירה עד כדי מלחמה, ישראל תצטרך לקבל החלטה אסטרטגית: האם היא ממשיכה להתמקד בתקיפת חיזבאללה בלבד, או שהיא גובה מחיר גם מסמלים ונכסים של מדינת לבנון כולה, כמו תחנות כוח, נמלים וגשרים. בצמרת המטה הכללי יש דעות לכאן ולכאן בעניין זה.

בכל מקרה, חשוב לא להיכנס לאופוריה אחרי "מתחת לחגורה" ולהכיר במציאות כפי שהיא: לחיזבאללה ולציר האיראני כולו יש עדיין יכולות חסרות תקדים לפגוע בישראל, ומערכי ההגנה רחוקים מלהיות מושלמים. המחיר שנשלם בעורף הישראלי יהיה כבד, ולחיזבאללה יש יכולות לפגוע גם בצה"ל באמצעות כטב"מים, טילי נ"ט ארוכי טווח ומדויקים, ואמצעים קטלניים נוספים. ראינו זאת גם במתקפות שכבר קרו מאז "מתחת לחגורה", והסבו אבדות ביום חמישי.

הזווית האיראנית
בסוף השבוע הזה נראה כי ההחלטה לאן יתגלגלו הדברים אחרי "מתחת לחגורה" תלויה בעיקר בתגובה של חיזבאללה, אבל למעשה מי שתחליט היא איראן. כאן המקום להזכיר כי השלטון בטהראן זעם על מזכ"ל חיזבאללה שיזם את חטיפת החיילים שהביאה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה לפני 18 שנה על דעת עצמו (חסן נסראללה לא צפה את התגובה הישראלית הקשה). האיראנים בנו את כוחו של חיזבאללה כאיום המרכזי על ישראל במקרה שתהיה תקיפה על מתקני הגרעין שלהם, ולא רצו "לבזבז" את הקלף על פחות מכך. השיקול הזה עדיין רלוונטי מבחינתם ואפילו ביתר שאת, בימים אלה שבהם הם מאיצים את ייצור המרכיבים לפצצת גרעין ראשונה.

אחרי לבנון השנייה, שללה איראן מנסראללה את היכולת לקבל החלטות עצמאיות משמעותיות בלחימה מול ישראל, ולמעשה הצמידה לו "חונך". זו הסיבה שההחלטה כיצד להגיב תתקבל מאוד בקרוב – בטהראן ולא בביירות.

אבל איראן עצמה כבר נמצאת בתוך "בור אסטרטגי". היא עדיין לא הגיבה על חיסולו של איסמעיל הנייה, שבוצע בלב טהראן, וההנהגה החדשה שלה מחממת את הכיסא לאחר מותו של הנשיא לשעבר איברהים ראיסי בהתרסקות מסוק, שמפרטים חדשים על נסיבותיו נראה פחות ופחות כתאונה תמימה.

הנשיא החדש, שרק נבחר, מסעוד פזשכיאן, נחשב רפורמיסט, ואם המציאות הייתה מאפשרת לו, הוא היה פותח ב"מתקפת חיוכים" מחודשת ומוביל להסכם גרעין מחודש עם המעצמות, שיותיר את איראן כ"פסע" מהפצצה הראשונה שלה, אך לא מעבר לכך. אבל המציאות אינה משחקת לטובת איראן. מכה אחרי מכה. שתי האפשרויות שניצבות בפניה כעת – להבליג או להגיב תוך כדי סיכון של מלחמה כוללת וערעור משמעותי ביציבות המשטר של האייתולות – הן גרועות מאוד.

למזלו של פזשכיאן, מי שמחליט באיראן באמת זה המנהיג הרוחני עלי חמינאי בן ה-85. כאב הראש הוא שלו. ולמרות כל ההישגים המודיעיניים שישראל הוכיחה בתקופה האחרונה, כמובן שאין לדעת מה עובר בתוך מוחו. ההחלטה שיקבל תשפיע רבות

הזווית הישראלית – האתגר של התמשכות המלחמה

גם מהזווית הישראלית לא חסרות צרות, וכל האפשרויות אינן מלבבות. האבדות הנמשכות בלחימה ברצועת עזה ממחישות כי ישראל נמצאת בנקודה שבה המחיר היומי של הלחימה שם כבר גבוה יותר מאשר כל הישג טקטי. אבל יש להחזיר את החטופים. בזירה הזאת, האיום הקשה ביותר כעת על הכוחות הוא מלכוד של אלפי חצרות ובתים, כמו הבית הממולכד שהתפוצץ והרג השבוע שלושה לוחמי גולני ופרמדיקית בשכונת תל אל סולטן ברפיח.

כידוע, מבחינה אסטרטגית נבנה צה"ל למלחמות קצרות, והוא מתנהל "על הקצה" כבר תקופה בלתי נתפסת באורכה. ברור שצה"ל לא היה יכול להמשיך בלחימה ללא אספקת חימוש מארה"ב ומכמה בנות ברית נוספות, למרות הסנקציות ההולכות וגוברות עלינו, וברור עוד יותר שישראל לא תוכל לנהל את המלחמה הכוללת מול חיזבאללה, שעלולה להתפתח למערכה אזורית מלאה, כולל איראן, ללא גיבוי מלא של ארה"ב. זה לבטח שיקול שנלקח בחשבון על ידי מקבלי ההחלטות, ונידון בשיחות בדרגים הגבוהים ביותר בין ישראל לארה"ב, למרות הזעם האמריקאי על חלק משרי הממשלה ואי שביעות הרצון מהאפשרות להדיח את יואב גלנט ולמנות את גדעון סער תחתיו.

מפקד שעימו שוחחתי השבוע תיאר בפניי את השחיקה של צה"ל גם בהיבט הפחות מדובר של כוח אדם: "מעבר לשחיקה המדוברת במערך המילואים, יש פגיעה גם במערך ההכשרות – שכן אחרי שנה של לחימה, יש כבר מפקדים שכל ההכשרות שלהם – מהטירונות ועד לקצונה – נעשו תוך כדי לחימה, ובאופן מקוצר.

"בהכשרתו של כל לוחם ומפקד יש חשיבות לזמן המתאים להכשרה הפיזית, המנטלית, ואפילו המקצועית. כשאתה מקצר את ההכשרות עוד ועוד – יהיה לזה מחיר. מעבר לכך, האתגר הקשה ביותר הוא העומס הבלתי נסבל על מפקדים שנמצאים בלב הלחימה כמעט בלי חופשות, חודשים על גבי חודשים. חייבים לקצר להם את הקדנציות ולהחליף אותם לפני שיתמוטטו, אבל בצה"ל יש מחסור במפקדים בדרגי השדה, גם בגלל מספר הנפגעים הרב. זה לא פשוט למלא את השורות במפקדי השטח יש מאין".

ולסיום הטור על השבוע הזה, שוב נקודת אור: מבצע "מתחת לחגורה" המזהיר לווה גם במהלך תודעתי חסר תקדים, שנועד להגביר את המבוכה בצד המותקף ולהשיב לישראל חלק מן ההרתעה והיוקרה בעיני מדינות ערב הסוניות והעולם כולו. כמובן, גם את הגאווה הלאומית והתקווה שניתן לשנות את המצב מן היסוד. יש להניח כי המהלכים של "זירת התודעה" יפורסמו בבוא העת במאמרים נפרדים על ידי כותבים שונים. בינתיים, זה עדיין לא העיקר.

להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט