פרשנות | הפשיטה במַסְיַאף: הישג מבצעי מזהיר מול מחדלי העבר

נניח שצה"ל הוא שביצע את הפשיטה על המתקן האיראני במַסְיַאף. נניח שאחת משלוחותיה של מדינת ישראל ביצעה את פיצוצי הזימוניות ומכשירי הקשר בביירות. אלו הנחות וניחושים בלבד על דעת המנחש, שכן בישראל לא מודים, לא מאשרים, לא מכחישים ולא מתייחסים לשני המבצעים, והסיבות עמם. אך יש שפע של "מקורות זרים" ששיגרו השבוע ברחבי כלי התקשורת והרשתות רבבות מילים על שני המבצעים, ששניהם תוארו כ'דמיוניים, נוסח ג'יימס בונד', והסרטים בדרך.  

לא נותר אלא להידרש לפרטי המבצע בסוריה, שנקרא לו על אחריותנו "אופריישן מַסְיַאף", מאותם מקורות זרים כמובן. מבצע מבריק ומדויק שכדאי לדון בו בימים אלו, כאשר קרב יום השנה ל-7 באוקטובר, למלחמת חרבות ברזל, לחג שמחת תורה שנהפך לאסון. צה"ל, מספרים המקורות הזרים, פעל במַסְיַאף במקביל להמשך מלחמת חרבות ברזל. אוגדות צה"ל לוחמות ברצועת עזה ויש הכנות לאפשרות של לחימה בצפון מול חיזבאללה. החות'ים בתימן משגרים טיל (לא היפר-סוני) לעבר מרכז הארץ ממרחק של כ-2,000 ק"מ והטרור באיו"ש גובר.

יום 7 באוקטובר ייזכר כמחדל בלתי נסלח של הדרג המדיני והצבאי. לעומת זאת, פשיטה של יחידת עילית על אותו מתקן איראני בסוריה היא ההפך הגמור. נראית כתערובת של מבצע אנטבה, הבאת ארכיון הגרעין מאיראן, מבצעים של חיסול ראשי מחבלים בביירות, ואפילו יש בה אלמנטים של מבצעי יחידה 101 והצנחנים משנות ה-50. 

על פי התיאורים שהגיעו מחו"ל, הפשיטה במַסְיַאף כללה את כל האלמנטים של פעולת קומנדו מסוג זה: איסוף מודיעין על היעד, תנועה אל היעד בכלי טיס, חדירה ליעד, לקיחת שבויים, איסוף כמות גדולה של חומר מודיעיני, הריסת המתקן, חזרה הביתה ונחיתה בשלום ללא נפגעים. משימה שבוצעה ללא דופי. זו ההתרשמות מחומרים שפרסמו כלי תקשורת בעולם.

סיפרו שיחידת הביצוע הייתה שלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר, יחידה שהוקמה בשנת 1976 ונחשבת לאחת מיחידות העילית של צה"ל, כמו סיירת מטכ"ל ושייטת 13. הגדרת משימות יחידת שלדג היא: תקיפה ופעילות מודיעין וקומנדו מיוחדות בעומק האויב – בדיוק תכונות של יחידת קומנדו שביצעה את התקיפה במַסְיַאף. 

צה"ל הכיר את מַסְיַאף. חיל האוויר ביקר שם בעבר. ידוע היה שבמתקן בסוריה עוסקים מומחים איראניים בדיוק מערכות נשק עבור חיזבאללה. כאשר מכינים מבצע מסוג זה, וההכנות עשויות להימשך שנים, צריך לבחור בדייקנות מועד לתקיפה, כאשר באתר נמצאים מי שמעוניינים לחסל או לפגוש, וכאשר נאסף בארונות המתקן חומר חשוב שכל שירות מודיעין ישמח לקרוא.

דווח כי בעת הפעולה אובטח האזור כולו ונחסמו דרכים המובילות אליו. המתכננים ידעו היטב שהמתקן בנוי על צלע הר, כך שקשה לפגוע בו בתקיפות של כלי טיס. לכן הוטלה המשימה על לוחמי חי"ר מעולים שיש מהם שירדו בחבלים אל המתקן בצלע הרכס. שנים מתאמנים בגישה מסוג זה אל היעד. 

לפני ששבו הביתה, מיהרו התוקפים לאסוף חומר מודיעיני, מסמכים, אולי קלטות ולבטח קבצי מחשבים. לקחו שבויים, כנראה מומחים איראניים שיידעו לספר. המתקן הושמד, והכוח שב הביתה ללא פגע, עם שלל רב. ללא ספק הונחתה מכה קשה על סוריה, שהמבצע בוצע בעומק שטחה, ועל משמרות המהפכה האיראניים, שהמתקן במַסְיַאף היה נתון לשליטתם.

זה סוג מבצע צבאי שיילמד בבתי ספר לקומנדו בצבאות עולם. מבצע מסוג זה עובר אלף ואחד תהליכי תכנון, שינויים ועדכונים בהתאם לתמונות המודיעין והערכותיו מהשטח. האישורים ניתנים בדרגים המדיניים והצבאיים הגבוהים והבכירים ביותר. לדוגמה, אילו צה"ל היה מבצע את "אופריישן מַסְיַאף", או מבצע צבאי דומה מעבר לקווי האויב, היה האישור ניתן בתום דיונים, התלבטויות והערכות מצב אינסופיות על ידי הרמטכ"ל, וה-GO הסופי מפי ראש הממשלה. 

אם אמנם נכון הדיווח שצה"ל פעל במַסְיַאף, הרי מי שהיה בסוד התכנון ופיקד על המבצע כולו הוא הרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי. האיש הזה הוא כיום דמות טראגית, רמטכ"ל שמנהל את המלחמה בעזה, ייתכן שיוביל מלחמה בלבנון נגד חיזבאללה, ומתמודד עם צה"ל במשבר. סופג ביקורות של פוליטיקאים. הלוי מכיר באחריותו למחדלי 7 באוקטובר ויודע שייאלץ ללכת, וכנראה עוד ממתינה לו הופעה בפני ועדת חקירה. יש סבורים שהרמטכ"ל ועמו עוד כמה קצינים בכירים חייבים לפרוש מיד ולא למנות קצינים לתפקידי מפתח בכירים. טעות. על לובשי המדים להמתין ולא להתפטר לפני שהדרג המדיני יודה באחריות ויסיק מסקנות, מחשש שימונו בלתי מתאימים לתפקידים בכירים בצבא.

כשבוחנים את המבצע המזהיר במַסְיַאף, אם אמנם צה"ל הוא המבצע, עולה שאלה מטרידה: איסוף המודיעין במתקן האיראני בסוריה היה מעולה. היכן היו אותו אמ"ן, אותם בעלי תפקידים או יורשיהם, אותם אמצעים אלקטרוניים, חזותיים, סיגינטיים ואלינטיים בבוקר 7 באוקטובר ולפניו. הרי מדובר באותו צבא. מדוע לא הופעלו אותה נחישות, חוכמת תכנון וביצוע כשצה"ל ניצב שנים מול רצועת עזה ונכשל בהגנה על תושבי העוטף. 

צה"ל תמיד הצטיין יותר בתקיפה מאשר בהגנה. אולי זה קשור לתכונות אופי ישראליות. אנו טובים בהברקות, בהפתעה, בהמצאות, ביצירתיות. אנו פחות טובים בשגרה ממושכת, בפעולות והתנהגויות שדורשות הרבה סבלנות, אורך רוח, כוננויות ארוכות, שמירה על גדר במשך שנים. זה מעייף ומשעמם. 

נוסף לכך היו בעוכרנו ב-7 באוקטובר מנות גדושות של שחצנות, יהירות, תחושת 'אני ואפסי עוד'. קביעות סרק בנוסח 'אנחנו הכי טובים בעולם', 'צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם' - לא ב-7 באוקטובר. אי הקשבה לדרגים נמוכים, זלזול מלא בשגרת כוננויות ביחידות ובבסיסים. והתוצאות ידועות. את המחדל הזה יכלו למנוע פריסה נכונה של 12 טנקים וחטיבת לוחמים טובים, ומעל לכל – מידה של צניעות וענווה בכל הדרגים הצבאיים והאזרחיים.