טור של עמיר רפפורט: המוקד עובר לצפון ולבלימת גל הטרור ביו"ש

לכאורה, חילופי המהלומות בין צה”ל לחיזבאללה השבוע היו “עוד מאותו דבר”: כלומר, המשך לתקיפות שמבוצעות על ידי שני הצדדים כבר חודשים ארוכים, תוך כדי זהירות מופלגת שלא לעבור את “רף המלחמה הכוללת”.

למעשה, נפל דבר. אם מאז 7 באוקטובר מאמץ הלחימה העיקרי שהוגדר לצה”ל היה מול החמאס ברצועת עזה, כך שבגבול הצפון עיקר המשימה הייתה הגנתית – הרי שכעת המשך הלחימה מול שרידי היכולות הצבאיות של החמאס הופך למשני. על רקע זה אפשר לראות את הדברים המפורשים שאמר שר הביטחון השבוע בשיחה עם לוחמי חטיבת המילואים 9: “מעבירים את מרכז הכובד לצפון… היו ערוכים. המשימה הזאת לא דומה לאחרות”.

אז האם אנחנו בדרך למלחמה כוללת ודאית מול חיזבאללה? עדיין לא. השבוע שוב הסתובב בין בירות האזור המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין, ומלחמה בין ישראל לחיזבאללה שעלולה לגלוש גם לאיראן, היא הדבר האחרון שהאמריקאים רוצים חודשיים לפני הבחירות. מצד שני, מהזווית שלנו, אין, כנראה, ברירה. מבחינה אסטרטגית, ישראל לא תוכל להמשיך להשלים עם המצב שבו חבלי ארץ בצפון מפונים מבתיהם, ומותקפים גם יישובים לא מפונים, כמו נהריה השבוע.

את ההכנות שעושה ישראל לקראת מלחמה אפשר לראות בשני היבטים עיקריים: תקיפות שיטתיות של מערכי הטילים של חיזבאללה, שהתגברו בחודש שעבר, בלילה שבו חיזבאללה ניסה לכאורה לשגר טיל לגלילות, ונמשכו השבוע גם בתקיפה חריגה על מרחבי חיזבאללה בג’ויא, נבטיה, כילא ואל-מנצורי במקביל. בלילה שבין שני לשלישי דווח על תקיפה חריגה מאוד על יעדים איראניים ליד חמה שבסוריה. עדיין רב הנסתר על הגלוי לגבי תקיפה זו. וכל אלה רק דוגמאות לאופן השיטתי שבו ישראל פועלת לצמצם את יכולות האויב לקראת ה”דבר האמיתי”.

במקביל, הושלמו כמעט לגמרי אימוני כלל הכוחות שאמורים להשתתף בתמרון לתוך לבנון, כולל חי”ר, שריון, הנדסה ותותחנים. כיבוש שטחים בדרום לבנון יותר מ-24 שנים אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון נשמע אולי דמיוני, אבל צה”ל נערך לתרחיש הזה בשיא הרצינות, אולי אפילו כאפשרות הריאלית היחידה להחזיר את תושבי גבול הצפון לבתיהם.

ובזמן שצה”ל מעביר את מרכז הכובד צפונה, ממשיך חיזבאללה ב”משחקי איתותים”, כמו התקיפה בנהריה או טיל נ”ט ששוגר לקיבוץ דן ביום רביעי, אך כוונת ישראל להעביר את מרכז הלחימה צפונה יכולה לשים את נסראללה ואת הפטרון איראן בדילמה ראשונה מאז אוקטובר: כיצד להגיב (או לא להגיב) על הכנות ישראל למלחמה ועל העלאת רף התקיפות? כל האפשרויות שניצבות כעת בפני טהרן וביירות הן גרועות. ואיראן עדיין לא הגיבה על החיסול של איסמאעיל הניה במעון האירוח של משמרות המהפכה בטהרן.

לחימה ביו"ש
אחת הדרכים של איראן להגביר את הלחץ על ישראל היא לנסות להבריח מירדן כסף ומטענים כדי ללבות את גל הטרור ביו"ש. גם בלי הליבוי האיראני, השטח תוסס עם שתי תופעות מרכזיות: התארגנויות גדודיות בערים כמו טול כרם וג'נין, ומעבר לפיגועי תופת עם מטענים. המאמץ של צה"ל והשב"כ הוא לסגור את סיר הלחץ לפני שהוא מתפוצץ.  

בהשוואה לעבר, יש קווי דמיון בין גל הטרור הנוכחי לבין תקופת האינתיפאדה השנייה, שהחלה ברצף מזוויע של פיגועים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, כולל פיגועי התאבדות. אבל יש גם הבדל עצום. מתחילת האינתיפאדה השנייה ועד ל"מבצע חומת מגן" במרץ 2002, ישראל לא פעלה במרכזי הערים הפלסטיניות. עכשיו פעולות כאלה הן עניין שבשגרה.  

ככלל, צה"ל מתוח עד קצה גבול סדר הכוחות שלו ואינו יכול להקצות לאיו"ש את כמות הגדודים שהיו בשטח עד 7 באוקטובר. לכן, עיקר המאמץ הוא התקפי, ושיתוף הפעולה בין צה"ל, שירות הביטחון הכללי ויחידות המשטרה, ובראשן הימ"מ, הוא חסר תקדים. השבוע, למשל, נערכו פעולות נחרצות בצפון השומרון, בזמן שהשב"כ והימ"מ שלפו מתוך מיטה בחלחול שליד חברון מחבל שנפצע לפני כחודש בעת שניסה להתקין מכונית תופת. בכביש 6 נעצר מחבל, ומיד הוביל להסגרת שני חבריו לחוליית ירי ולתפיסת מצבור אמצעי לחימה.  

למרבה המזל, עיקר המטענים שבהם נעשה שימוש עד כה מורכבים מחומרי נפץ לא תקניים, בעיקר עירוב של דשנים ושימוש בבלוני גז. ביו"ש יש גם חומרי נפץ תקניים שהושגו מפירוק מוקשים או מהברחות, אך הכוחות מצליחים לסכל את השימוש בהם. חשוב לזכור כי לא לעולם חוסן, ופיגוע של מפגע בודד, כמו הדריסה בבית אל ביום רביעי, קשה מאוד למנוע.  

ועוד לא דיברנו על הגבול הארוך עם ירדן, 310 ק"מ, שהשבוע עלה לכותרות בשל הפיגוע הנורא במעבר אלנבי.

מדיניות סותרת והר הבית 
אחד הדברים התמוהים, שייראו בבוא היום להיסטוריונים שיכתבו את דברי הימים הללו, הוא העובדה שמשתי קומות עוקבות בבניין משרד הביטחון בקריה בתל אביב יוצאות הנחיות סותרות.

בקומה ה-14 יושב שר הביטחון יואב גלנט, שנמצא באותו ראש עם השב”כ וצה”ל. מבחינתם, יש להבחין בין כפרי טרור לבין יישובים פלסטיניים שאינם מעורבים בפיגועים (שבהם נמנעים צה”ל והשב”כ מלפעול) – ובעיקר יש לפעול לחיזוק כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית.
באותו הזמן, בקומה ה-15 יושב השר המיוחד במשרד הביטחון, שגם משמש כשר האוצר, בצלאל סמוטריץ’, שעושה כל שביכולתו כדי למוטט את הרשות הפלסטינית באמצעות הכלים העומדים לרשותו.

שני נתונים שמצביעים על נפיצות המצב הנוכחי הם: מספר ההתראות החמות לפיגועים – מעל 45, מספר שלא נראה כמותו בשנים האחרונות – ומספר המעצרים המנהליים של יהודים, שעומד על 13. המעצרים הללו קשורים למכתב ששלח ראש השב”כ, רונן בר, לשרים בממשלה, ובו הזהיר כי פשיטות של יהודים על כפרים ערביים עלולות ללבות את גל הטרור ולגרום לאבידות רבות, גם מהצד שלנו.

הזהרה החמורה ביותר מצד בר נוגעת גם למהלכיו של השר לביטחון לאומי בהר הבית ולקריאתו להקים שם בית כנסת. בשב”כ מזהירים כי שינוי הסטטוס קוו בהר הבית הוא הניצוץ שעלול להוביל לפיצוץ עצום, שיסתיים בעימות מול מדינות סוניות באזור. לדוגמה, עדויות משיחות עם בכירים באיחוד האמירויות מצביעות על כך שהם תומכים בישראל במאבק נגד חמאס, אך עם זאת, הם חוששים משינוי הסטטוס קוו בהר הבית. אם ישראל תנקוט צעדים בכיוון זה, ינתקו מיד את יחסיהם איתנו.

בעניין הר הבית, לפחות, ראש הממשלה בנימין נתניהו קשוב להזהרותיו של ראש השב”כ. זו הסיבה לכך שנתניהו דפק על השולחן במהלך ישיבת הממשלה ביום ראשון, והוציא הודעה לתקשורת בה הבהיר כי הוא בלבד יקבע את ההתנהלות בהר הבית. נותר לראות האם השר איתמר בן גביר יתרגש מההצהרה הזו או ימשיך במדיניות העצמאית שלו.

בינתיים בעזה
העברת מרכז הכובד של הלחימה לצפון אינה אומרת שהמלחמה בעזה הסתיימה. כל יום נמשכות התקריות והחיסולים, כולל הפעילות של תא בשם "ניל"י" בשב"כ, שמטרתו לסגור חשבון עם מבצעי הטבח ב-7 באוקטובר ועוזריהם. השבוע, למשל, נסגר החשבון עם המחבל שרצח את החיילת נועה מרציאנו בשבי. הוא חוסל מהאוויר, לצד עשרות חיסולים נוספים.  

מצד שני, התרסקות מסוק הינשוף ברפיח מעידה על העצימות הגבוהה של הלחימה, וגם על כך שללא שינוי יסודי במצב, אנו עדיין רחוקים מלהיות "פסע" מניצחון מוחלט על חמאס.  מבחינת שלושת יעדי המלחמה בעזה, הושג עד כה רק אחד, וגם זה בקושי – השמדה חלקית של יכולות חמאס הצבאיות.  

היעד של יצירת התנאים להשבת החטופים עדיין רחוק מלהשגה, וכך גם מיטוט השליטה האזרחית של חמאס ברצועת עזה. למעשה, ככל שחולף הזמן, חמאס, שאחראי על חלוקת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה, ואף עושה מכך ממון רב, רק מחזק את שליטתו בנעשה.  

דוגמה לכך היא המצב לאורך ציר נצרים, שמחלק את רצועת עזה בין צפון לדרום, בין נחל עוז לים. במשך חודשים לאחר ביתור הרצועה, תושבים מהחלק הצפוני ברצועה נהגו להגיע אל הציר, כמה עשרות אנשים ביום, ולבקש לעבור דרומה. לצה"ל ולשב"כ היה, ככל הנראה, עניין בתנועה הזו, אולי גם משיקולים מודיעיניים, אך בחודש האחרון, הטפטוף האנושי הזה נעצר. חמאס שולט כעת באופן מלא בנעשה מצפון לציר נצרים, והציב מחסומים שעצרו לחלוטין את תנועת התושבים דרומה.