פרשנות | לקחי וייטנאם: איך ישראל יכולה להימנע מהסתבכות בעזה

רצועת עזה הייתה יכולה לשגשג כסינגפור, אך כעת היא הרוסה והלחימה בה עשויה להיות כמו במדינה אחרת במזרח אסיה, בוויטנאם, בעת המלחמה שם בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. 

בזמנו נטען כי המלחמה בלבנון, מ-1982 עד הנסיגה ב-2000, הייתה סוג של מלחמת וויטנאם של ישראל, כלומר הסתבכות ממושכת בארץ עוינת מול גרילה נחושה ומיומנת המנצלת תנאי שטח לטובתה. על ישראל להיזהר שלא לשקוע בעוד מלחמת וויטנאם, בהיקף נרחב יותר מאשר בלבנון בזמנו, כלומר ברצועת עזה. עם כל ההבדלים בין המלחמה בוויטנאם למלחמה בעזה, יש מכנה משותף מסוים.

מלחמת "חרבות ברזל" החלה במתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר, בפריצה, הסתערות והסתננות רבתי לתוך ישראל תוך תקיפה של שורה של אתרים צבאיים ואזרחיים. יש כאן דמיון מסוים למתקפת הטט בוויטנאם ב-1968, שאמנם התרחשה במהלך המלחמה ולא בתחילתה, אבל גם מתקפת ה-7 באוקטובר הייתה חלק מסכסוך מתמשך. 

שתי המתקפות החלו בהפתעה גמורה. צה"ל, כמו הצבא האמריקאי בזמנו, הצליח להתעשת ולהכות בחזרה. מתקפת ה-7 באוקטובר, כמו מתקפת הטט, נותרה אירוע חשוב מאוד במסגרת אותן מלחמות, ואולי אף נקודת מפנה. ל-7 באוקטובר יש כבר השלכות חשובות מאוד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וייתכן שזו רק ההתחלה. זה תלוי רבות בכיצד ישראל תנהג ברצועת עזה.

ארצות הברית הסתבכה בוויטנאם במשך יותר מעשור, וגם ישראל עשויה לשקוע במאבק ברצועת עזה שיימשך שנים רבות. ארצות הברית התקשתה לגבור על יריבה בוויטנאם למרות עדיפות צבאית ברורה כמו בעוצמת אש אווירית. לצה"ל יש יתרון דומה על חמאס, אבל כמו בוויטנאם, לא די בכך בגלל התנגדות היריב, אופי הלחימה ותנאי השטח.

בעת מלחמת וויטנאם היה קיטוב עמוק בחברה האמריקאית בגלל ההתנגדות למלחמה, שהחליש את ארצות הברית. בישראל יש גם קיטוב מהותי, שאינו בדיוק בין מתנגדים לתומכים למלחמה, אבל היעדר קונצנזוס בישראל לגבי כיצד יש לנהל את המלחמה מחליש את החברה וכתוצאה מכך גם את המדינה. כמו כן, במלחמת וויטנאם היו רבים מחוץ לארצות הברית שמתחו עליה ביקורת בגלל מדיניותה במלחמה. ישראל סופגת גם ביקורת נוקבת בעולם בגלל מהלכיה ברצועת עזה.

צפון וייטנאם נהנתה מסיוע מבחוץ, בעיקר של ברית המועצות, מה שאפשר לה להמשיך להילחם. חמאס והג'יהאד האיסלאמי מקבלים סיוע מאיראן. בהקשר זה, ארצות הברית ראתה במלחמה בוויטנאם כחלק ממאבק גלובלי עם ברית המועצות, בעוד ישראל רואה את המלחמה בחמאס כחלק ממאבק אזורי עם איראן. לארצות הברית הייתה את תאוריית הדומינו שטענה כי עליה לנצח בוויטנאם מחשש שתבוסה שם תוביל גם לתבוסה במדינות אחרות. בישראל יש גם חשש שסיום לא מוצלח, בוודאי כזה שיצטייר כתבוסה ישראלית, ברצועת עזה, יקרין לשלילה גם על זירות אחרות.

השאלה היא מהו ניצחון? בוויטנאם, ארצות הברית, כמו ישראל בעזה, השמידה תשתית וכוח ניכר של האויב, תוך ביצוע חיסולים ספציפיים. לא היה די בכך בגלל שחמאס, כמו צפון וייטנאם, הוא בעל גישה אידיאולוגית נוקשה, המוכן לשלם מחיר גבוה מאוד במלחמה.

לארצות הברית היו בעלי ברית מקומיים במלחמת וויטנאם, אבל הם היו חלשים מדי להחזיק מעמד לבדם. ישראל מסרבת לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ברצועת עזה בגלל סיבות פוליטיות, חוסר אמון הדדי ביניהן, והרשות עצמה חלשה מדי לשלוט ברצועת עזה.

לאור הקושי לנצח ובעיקר המחיר האנושי, הכלכלי, והפוליטי, בשלב מסוים היו בארצות הברית מי שהציעו פשוט להכריז על ניצחון ולצאת מוויטנאם. בישראל גם יכולים לשקול גישה דומה. הרי בכל מקרה, גם אם ישראל תכריז על ניצחון ותסביר את עמדתה, היריבים שלה ידחו את נימוקיה על הסף. חמאס או מה שיישאר ממנו יכריז על ניצחון, ובעלי בריתו, כאיראן וחיזבאללה, יסכימו עמו. 

ברחבי העולם, התגובה להכרזת ניצחון על ידי ישראל תהיה בהתאם לתומכיה ומתנגדיה. יתר על כן, גם מי שיתמוך או יגלה הבנה לאינטרסים של ישראל יעריך שהחשיבות של הכרזת הניצחון היא שזו דרך לסיים את המלחמה בהקדם. בתוך ישראל יהיה ויכוח באיזו מידה ואף האם בכלל ישראל ניצחה. המגמה הבולטת תהיה הרצון לשכוח את המלחמה, שהיא כדברי משה דיין במלחמת יום הכיפורים "כבדת ימים, כבדת דמים".

בדיעבד, בארצות הברית היו מנהלים אחרת את ההסתבכות שלהם במלחמת וויטנאם, ובעיקר שואפים להגביל אותה בהיקף, זמן ובוודאי במחיר. על ישראל ללמוד את לקחי וויטנאם כדי להימנע מהסתבכות דומה ברצועת עזה.