פרשנות | 7 באוקטובר: יום של שתיקה וזיכרון

בשבת זו - שנה ל-7 באוקטובר ההוא. כיצד לנהל את יום הזיכרון בעוד חודש? מה לעשות? לא לנהל ולא לעשות. לשתוק. 

יש שני פסוקים מסתוריים בתנ"ך שעיקרם שתיקה. "וידום אהרון", נאמר (ויקרא י', ג) אחרי מות שני בני אהרון בחנוכת המשכן. משה מדבר אל אהרון, ואז נאמר "וידום אהרון". לא מסוגל היה להגיב על אסונו. שתק. בסיום דברי איוב אל הרעים, דברי הרעים אליו ודבריו אל אלוהים נאמר (איוב ל' כ"ה) "תמו דברי איוב". שתק. לא היה לו עוד מה לומר.

שני "פסוקי שתיקה" אלו מסמלים שבחיים יש מצבים שבהם אין עוד מה לומר, הכל כבר נאמר. מוטב לשתוק. ובשתיקה בנסיבות כאלו יש עוצמה, ושתיקה היא גם סייג לחוכמה.

זה מה שצריך להיות ביום 7 באוקטובר. האירוע הוא כה דרמטי, כה טראומטי. שום מלחמה בתולדות מדינת ישראל לא הותירה עם שכה רבים ממנו נתונים בטראומה ובפוסט-טראומה. היו הרוגים במלחמות ישראל. מאות ואלפים הובאו לקבר ישראל בהלוויות קורעות לב. אך לא היה כדבר הזה כלוויות השבוע של ששה החטופים והחטופות שחולצו על ידי כוחות הביטחון והובאו לקבר ישראל.

ארגון טרור אכזרי פלש לתחומי המדינה, הרג, רצח, אנס, התעלל וחטף ילדים וזקנים. עוד מעט שנה, ועוד כמאה נמצאים בידי חמאס. מקור הטראומה שאוחזת בציבור הישראלי הוא בפתאומיות שזה קרה בבוקר יום חג. איש לא ציפה לכך, לא העלה על דעתו, לא היה מוכן. הטרגדיה היא שגם השלטון וכוחות המגן לא היו מוכנים.

אשמה קשה מוטלת על מנהיגות אזרחית וצבאית שלמה. אנשים נחטפו, ישובים נשרפו באש על בתיהם בדרום, רבבות פונו מבתיהם ובתיהם נהרסים עתה מטילי נ"ט בצפון. משפחות מבכות בנים, נכדים, בני זוג, אחים שנפלו בקרבות, רבים שהצטרפו למשפחת השכול.

יום השנה לאירוע הקשה מנשוא הזה חייב לעבור בדממה. העם יתעטף בשתיקה. כמו אהרון ואיוב אחרי אסונותיהם. לא טקסים ממלכתיים. לממלכה אין שום זכות להשמיע ציוץ ביום השנה לשבעה באוקטובר. לא טקסים, לא אמנים, לא נאומים, לא הצהרות ולא הופעות ומופעים. איש לא ירצה לשמוע את אמרות ההשתתפות בצער החבוטות ושאר נאומים נבובי תוכן.

אין סמל יותר עצוב למחלוקות שבתוכנו, לאי הסכמות, לפילוג, להיעדר אחדות כמו המצב שבו אפילו על טקסי הזיכרון התנהלו ויכוחים, הועלו האשמות, קיום טקסים נפרדים. כל זה רחוק מאוד מ"ביחיד" ומאחדות. אפילו לא בזיכרון.

ירצו קבוצת אבלים או קהילת יישוב שחרב או משפחות חללים, יבואו אל בית העלמין, יעלו על קבר יקירם, יאמרו קדיש ו'אל מלא רחמים' או ישמיעו שיר, יתעטפו בשתיקה וישובו הביתה, אל הבית שהיה ביתו של מי שעליו אבלים.

אין שום מקום לנאום של ראש ממשלה או של שרים. אלו ראשונים שחובה עליהם להיעלם באותו יום, לא לצאת מהבית, להתרחק. הכי פחות רצויים פוליטיקאים ואישי ממשל שחלקם ידם במעל, ויש להם מידה של אחריות למה קרה. אלו פונקציונרים ובעלי תפקידים, אזרחים אנשי צבא, נבחרים וממונים, שלא היו במקום שבו היו חייבים להיות כשקרה הגרוע מכל.

שום טקס זיכרון שמתוכנן ל-7 באוקטובר לא ידבר אל לב כל המשתתפים בו, או הצופים בבית בטלוויזיה. נאומים ודברי סרק יכעיסו, ירגיזו, יוציאו מדעתם את מי שעברה עליהם שנת סבל בל יתואר. סאת הסבל של השנה החולפת גדולה מדי. גם הורי לוחמים שנפלו בקרב, גם משפחות חטופים וחטופות, גם מפונים מיישובים בצפון ובדרום, גם רבבות ילדים וצעירים שנגזלה מהם שנת לימודים נורמלית וגם הורים, בני ובנות זוג, אחים ואחיות, חברים וחברות.

הקהל שיתאבל ויזכור ויזכיר ביום השנה ב-7 באוקטובר הוא גדול ועצום ומקיף את כל הציבור הישראלי. צפון ודרום, בני עיר, קיבוץ, קהילה ומושב, חילוניים ודתיים, אזרחי ארה"ב ועולים מאוקראינה, ימין שמאל ומרכז, בעד ונגד כל דבר שבעולם, כי הם, וכולנו, ישראלים.

לציבור הזה ראוי יום זיכרון ב-7 באוקטובר של דממה. התרכזות פנימית של הפרט, התמקדות באסון של קבוצה, קיבוץ, מושב, שכונה, חבורה, קהילה. יום ללא רמקולים וללא מערכות הגברה, ללא 'אמצעים טכניים' של טקסים ואירועים המוניים. אין שום צורך בבמאים וב"מומחים" שדואגים להסביר אילו טקסים נפלאים הם 'הרימו' בעבר.

הפעם זה לא זה. דרוש יום של צניעות. מי שיחוש צורך יכה על חטא, ולא חסרים כאלו שמוטב שיכו על חזם "אשמנו, בגדנו". לקהל הרחב אין שום צורך לבוא לטקסים שמבשלים לו, בוודאי לא לטקסים שמכינים נציגי ממשלת ישראל. בצה"ל נהוגים טקסי זיכרון קצרים, תכליתיים. הורדת הדגל לחצי התורן, תפילת 'יזכור', דברים קצרים של מפקד, וזהו. הצעה: יתקיים אירוע סגור ואינטימי בבית הנשיא בירושלים, אליו יוזמנו אך ורק משפחות חטופים ומשפחות שכולות. הנשיא יארח אותם, ישתתף באבלם ובתקוותיהם לשחרור, ללא שום מוזמנים אחרים.

זה מה שצריך לקרות ב-7 באוקטובר השנה. לא טקסים ולא אירועים רבי-משתתפים משום סוג. להוריד את הדגלים, לצמצם כמעט עד לאפס דיבורים, נאומים, הרצאות והצהרות. זיכרון בלב ודממת שתיקה.