טור של עמיר רפפורט: בין פילדלפי ל"נצרים"
ישראל אינה מתמקדת במאמצים הנכונים לקראת האתגרים הביטחוניים שעדיין בפתח. מה ניתן ללמוד מההתרחבות של "ציר נצרים"?
תמונה: דובר צה״ל
תשומת הלב המוגזמת שניתנה השבוע לשאלת השליטה של ישראל בציר המפריד בין רצועת עזה למצרים מסיטה את הדיון מן האתגרים האחרים שעוד ניצבים בפנינו.
בכל זאת, נתחיל ב"פילדלפי". ובכן, אין ספק כי שליטה ישראלית בציר היא חשובה מאוד כדי למנוע התעצמות עתידית של החמאס. יש גם להניח כי איראן כבר העבירה לשטחי סיני הנרחבים אמצעי לחימה שמבריחים ינסו להכניס לרצועה בכל דרך.
עם זאת, ההשוואה של הנעשה בציר וחשיבותו לימים שקדמו להתנתקות רחוקה מלהיות מדויקת. קודם כל, כי אין מה להתגעגע: לפני 2005 ישראל לא שלטה בנעשה בפילדלפי באמת. אז, הציר היה ברוחב של מאות מטרים ספורים וחלקו עבר ממש בלב העיר רפיח, צמוד לבתים, שהיוו פתח כניסה למנהרות. מתחת לפני הקרקע הייתה אוטוסטרדה של הברחות באמצעות מנהרות שישראל לא הצליחה למנוע. המוצבים לאורך הציר עצמו היו נתונים להתקפות בלתי פוסקות מתחת ומעל לפני הקרקע.
חודש מאי 2004, למשל, היה קטלני במיוחד. בתחילת החודש, נרצחו בציר כיסופים טלי חטואל וארבע בנותיה. המחבלים שארבו להן, וידאו הריגה מטווח אפס. כעבור כשבועיים נפלו שישה לוחמי גבעתי בפיצוץ נגמ"ש M-113 מיושן, במהלך מבצע נגד ירי הקסאמים והמרגמות בשכונת זיתון בעזה. הנגמ"ש הושמד לחלוטין ונדרש מאמץ רב להחזיר את גופות החללים.
לא עבר יום אחד, וחמישה חיילים נהרגו מפיצוץ נגמ"ש הנדסה של צוות הלחימה במנהרות על ציר פילדלפי, ושניים נוספים נפלו תוך כדי ניסיונות החילוץ. גם באסון הזה, הנזק היה עצום עקב פגיעה של אר.פי.ג'י בחומרי הנפץ הרבים, שנשאו הלוחמים בנגמ"ש. התמונה שנחקקה בזיכרון הלאומי מהאסון הזה הייתה של חיילים רוכנים על ברכיהם ומחפשים בחול הרך אחר שרידים זעירים של חבריהם בלב הציר.
בעקבות התופת יצא צה"ל למבצע שהתמקד באזור רפיח וציר פילדלפי. ואז, כאשר הגיעה ההתנתקות, היה ידוע מראש כי סוגיית השליטה בציר "פילדלפי" היא אחד ה"חורים" הכי גדולים בתוכנית. ההחלטה השנויה במחלוקת לסגת מהציר התקבלה רק סמוך להתנתקות ממש.
בתחילה, הוקם כוח רב לאומי לתפעול מעברי רפיח, אבל הוא קרס בתוך כחודש. כשנתיים אחרי ההתנתקות השתלט החמאס על כל רצועת עזה, כולל המעברים למצרים, ולנו לא נותר אלא לסמוך על המצרים כדי שימנעו הברחות נשק.
אבל תעשיית ההברחות פרחה (הרוב אגב מעל פני הקרקע, פשוט כי לא היה צריך להתאמץ, במיוחד בשנה שבה האחים המוסלמים שלטו במצרים). לאחר שמוחמד א-סיסי תפס את השלטון הוא "גילח" שכונות שלמות ברפיח כדי להרחיב את הצד המצרי של ציר פילדלפי. מאז שצה"ל השתלט מחדש על רפיח ועל פילדלפי לפני מספר חודשים, הוא עשה אותו דבר בצד העזתי. כעת, "פילדלפי" הוא לא פחות מאוטוסטרדה רחבה, שאינה דומה במאומה לציר כפי שהיה ב-2005.
השתלשלות העניינים הזאת הוכיחה מעל לכל ספק כי ישראל חייבת לשלוט בציר פילדלפי בטווח הארוך. הרי גם כאשר נסוגנו מרצועת עזה עד המטר האחרון וויתרנו על השליטה במעברים למצרים, העולם המשיך לראות בישראל ככוח כובש שאחראי על המצב ההומניטרי ברצועת עזה, משום מה.
העניין הוא שאחרי שצה"ל כבר פגע קשות בחמאס וחיסל את כל ראשיו, למעט יחיא סינוואר עצמו, החמאס כבר אינו ממוקם עוד במקום גבוה ברשימת האיומים הביטחוניים על ישראל.
בראש הרשימה צריכה להיות הפעילות לסיכול הגרעין האיראני והכנות למלחמה ישירה עימה. כמובן, שגם פתרון להחזרת תושבי גבול הצפון לבתיהם הוא הכרחי, והחזרת החטופים היא משימה עליונה. המטרה שהוגדרה לצה"ל בהקשר זה היא ליצור את התנאים להחזרת החטופים, ולא להחזיר אותם ללא הסכם, שכן זו אינה אופציה סבירה.
בינתיים, מתרבים מאמצי החמאס ואיראן לפתוח חזית מדממת נוספת ביהודה ושומרון, והבלימה של מכוניות התופת ופיגועי ההתאבדות שמאיימים לחזור לא תצליח לנצח. וכל זה עדיין בלי להתייחס לאיומים ממקומות רחוקים כמו הח'ותים בתימן או מיליציות שיעיות באיראן.
אז מה צריך לעשות כדי להתמודד מול קשת איומים כה רחבה, שילוו אותנו לתוך השנה הבאה? קודם כל, ללכד את החברה הישראלית, להבטיח דם, יזע ודמעות אבל גם תוכנית יציאה מהמלחמה ושיפור במצב האסטרטגי. זה לא קורה בפועל. בעיקר לא החלק של חיבור החברה. גם אם נתניהו מנסה לאחד את העם, הוא אינו מצליח.
בינתיים, בנצרים
החזית המדינית אינה קלה בפני עצמה, והחלטת בריטניה להשעות משלוחי נשק לישראל באה לאחר תקופה ממושכת של קרירות עד קיפאון ביחסים הצבאיים בין שתי המדינות. פעם היינו בני ברית קרובים של הצבא הבריטי.
אחד האתגרים המרכזיים האחרים שעומדים בפני החברה הישראלית, ובתוכה צה"ל, קשור להתמודדות עם העומס העצום על קבוצה קטנה של מילואימניקים, המהווים אחוזים בודדים בלבד מהאוכלוסייה, וכמובן על חיילי החובה.
לגבי חיילי החובה, במשרד הביטחון נחושים להאריך את השירות משנתיים ו-8 חודשים לשלוש שנים, דבר שיכול להגדיל את היקף הכוחות הלוחמים של צה"ל ביותר מעשרה אחוזים. ההתרחבות של גיוס החרדים לא תמנע את הארכת השירות הזאת. לגבי המילואימניקים – כמעט כולם ישרתו יותר מ-100 ימים גם בשנה הבאה, במקרה הטוב.
בואו ניקח לדוגמה את אוגדה 252, עוצבת סיני של פיקוד דרום, שמאז חודש יולי מחזיקה את "ציר נצרים", שמבתר את רצועת עזה לשניים, בין נחל עוז לים. הציר הזה אינו זוכה ליחסי הציבור של "פילדלפי", אבל הוא נועד במקור כאמצעי לחץ על חמאס להביא לסיום המלחמה ולהחזיר את החטופים.
עד 7 באוקטובר, אוגדה 252 הייתה בתחתית סדר העדיפויות של צה"ל, ואיש לא צפה כי באמת תיקרא להילחם אי פעם. אבל מאז היא הספיקה לבצע שלושה סבבי גיוס. עכשיו מפעילה האוגדה את חטיבת ירושלים 2, את חטיבת הטנקים 14, לצד חטיבת האש של התותחנים 454.
כל אחד מחיילי החי"ר והשריון כבר שירת בעזה שלוש תקופות. זהו עומס עצום. בגיוס הראשון, ב-7 באוקטובר, ההתייצבות הייתה הרבה מעל 100 אחוזים, בגלל שהגיעו לוחמים שכבר נגרעו מהסד"כ. בגיוס הנוכחי – 90 אחוזים. עדיין מדובר באחוז התייצבות גבוה מאוד. באוגדה מודעים לעומס ומשתדלים לבצע תחלופה בין הגדודים והפלוגות פעם בחודש לפחות.
ומה לגבי הציר עצמו? הוא מוכיח את עצמו מבחינה ביטחונית. השבוע, למשל, פוצצה מנהרה באורך של לא פחות מ-4 קילומטרים בסמוך לציר, שצה"ל לא ידע על קיומה. חלק מהמנהרות נחפרו בעומק לא רב, למטרות התקפה.
חמאס כבר עבר לפני כמה שבועות למוד מלא של לוחמת גרילה. בצה"ל חוששים יותר מכל מ"דשדוש", וזו הסיבה שאוגדה 252 יזמה בשבועות האחרונים סדרה של פעולות התקפיות משני צידי הציר – למשל, שכונת זייתון מצפון ומבואות חאן יונס מדרום. העיקר הוא לא להישאר חשופים להתקפות חמאס באופן סטטי.
באוגדה הוחלט לעבור מפשיטות, שלאחריהן חזר חמאס לשטחים שצה"ל פינה, להחזקת שטח קבועה. כך, ה"ציר" מתרחב משבוע לשבוע. הרחבת הציר הייתה כרוכה, למרבה הצער, בלא מעט אבדות בחודש האחרון, בעיקר בקרב לוחמי חטיבה 2. האיום העיקרי שעימו מתמודדים הלוחמים הוא מטענים ומלכודים בחצרות ובבתים.
האבדות של חמאס רבות הרבה יותר, כמובן: בממוצע עשרה הרוגים ביום, בגזרה הזאת לבד – 300 הרוגים בחודש. אבל לחמאס לא קשה לגייס מחליפים, וקשה לראות כיצד הפעילות המתרחבת בנצרים תורמת באופן משמעותי להשגת יעדי המלחמה.
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
ישראל אינה מתמקדת במאמצים הנכונים לקראת האתגרים הביטחוניים שעדיין בפתח. מה ניתן ללמוד מההתרחבות של "ציר נצרים"?
תמונה: דובר צה״ל
תשומת הלב המוגזמת שניתנה השבוע לשאלת השליטה של ישראל בציר המפריד בין רצועת עזה למצרים מסיטה את הדיון מן האתגרים האחרים שעוד ניצבים בפנינו.
בכל זאת, נתחיל ב"פילדלפי". ובכן, אין ספק כי שליטה ישראלית בציר היא חשובה מאוד כדי למנוע התעצמות עתידית של החמאס. יש גם להניח כי איראן כבר העבירה לשטחי סיני הנרחבים אמצעי לחימה שמבריחים ינסו להכניס לרצועה בכל דרך.
עם זאת, ההשוואה של הנעשה בציר וחשיבותו לימים שקדמו להתנתקות רחוקה מלהיות מדויקת. קודם כל, כי אין מה להתגעגע: לפני 2005 ישראל לא שלטה בנעשה בפילדלפי באמת. אז, הציר היה ברוחב של מאות מטרים ספורים וחלקו עבר ממש בלב העיר רפיח, צמוד לבתים, שהיוו פתח כניסה למנהרות. מתחת לפני הקרקע הייתה אוטוסטרדה של הברחות באמצעות מנהרות שישראל לא הצליחה למנוע. המוצבים לאורך הציר עצמו היו נתונים להתקפות בלתי פוסקות מתחת ומעל לפני הקרקע.
חודש מאי 2004, למשל, היה קטלני במיוחד. בתחילת החודש, נרצחו בציר כיסופים טלי חטואל וארבע בנותיה. המחבלים שארבו להן, וידאו הריגה מטווח אפס. כעבור כשבועיים נפלו שישה לוחמי גבעתי בפיצוץ נגמ"ש M-113 מיושן, במהלך מבצע נגד ירי הקסאמים והמרגמות בשכונת זיתון בעזה. הנגמ"ש הושמד לחלוטין ונדרש מאמץ רב להחזיר את גופות החללים.
לא עבר יום אחד, וחמישה חיילים נהרגו מפיצוץ נגמ"ש הנדסה של צוות הלחימה במנהרות על ציר פילדלפי, ושניים נוספים נפלו תוך כדי ניסיונות החילוץ. גם באסון הזה, הנזק היה עצום עקב פגיעה של אר.פי.ג'י בחומרי הנפץ הרבים, שנשאו הלוחמים בנגמ"ש. התמונה שנחקקה בזיכרון הלאומי מהאסון הזה הייתה של חיילים רוכנים על ברכיהם ומחפשים בחול הרך אחר שרידים זעירים של חבריהם בלב הציר.
בעקבות התופת יצא צה"ל למבצע שהתמקד באזור רפיח וציר פילדלפי. ואז, כאשר הגיעה ההתנתקות, היה ידוע מראש כי סוגיית השליטה בציר "פילדלפי" היא אחד ה"חורים" הכי גדולים בתוכנית. ההחלטה השנויה במחלוקת לסגת מהציר התקבלה רק סמוך להתנתקות ממש.
בתחילה, הוקם כוח רב לאומי לתפעול מעברי רפיח, אבל הוא קרס בתוך כחודש. כשנתיים אחרי ההתנתקות השתלט החמאס על כל רצועת עזה, כולל המעברים למצרים, ולנו לא נותר אלא לסמוך על המצרים כדי שימנעו הברחות נשק.
אבל תעשיית ההברחות פרחה (הרוב אגב מעל פני הקרקע, פשוט כי לא היה צריך להתאמץ, במיוחד בשנה שבה האחים המוסלמים שלטו במצרים). לאחר שמוחמד א-סיסי תפס את השלטון הוא "גילח" שכונות שלמות ברפיח כדי להרחיב את הצד המצרי של ציר פילדלפי. מאז שצה"ל השתלט מחדש על רפיח ועל פילדלפי לפני מספר חודשים, הוא עשה אותו דבר בצד העזתי. כעת, "פילדלפי" הוא לא פחות מאוטוסטרדה רחבה, שאינה דומה במאומה לציר כפי שהיה ב-2005.
השתלשלות העניינים הזאת הוכיחה מעל לכל ספק כי ישראל חייבת לשלוט בציר פילדלפי בטווח הארוך. הרי גם כאשר נסוגנו מרצועת עזה עד המטר האחרון וויתרנו על השליטה במעברים למצרים, העולם המשיך לראות בישראל ככוח כובש שאחראי על המצב ההומניטרי ברצועת עזה, משום מה.
העניין הוא שאחרי שצה"ל כבר פגע קשות בחמאס וחיסל את כל ראשיו, למעט יחיא סינוואר עצמו, החמאס כבר אינו ממוקם עוד במקום גבוה ברשימת האיומים הביטחוניים על ישראל.
בראש הרשימה צריכה להיות הפעילות לסיכול הגרעין האיראני והכנות למלחמה ישירה עימה. כמובן, שגם פתרון להחזרת תושבי גבול הצפון לבתיהם הוא הכרחי, והחזרת החטופים היא משימה עליונה. המטרה שהוגדרה לצה"ל בהקשר זה היא ליצור את התנאים להחזרת החטופים, ולא להחזיר אותם ללא הסכם, שכן זו אינה אופציה סבירה.
בינתיים, מתרבים מאמצי החמאס ואיראן לפתוח חזית מדממת נוספת ביהודה ושומרון, והבלימה של מכוניות התופת ופיגועי ההתאבדות שמאיימים לחזור לא תצליח לנצח. וכל זה עדיין בלי להתייחס לאיומים ממקומות רחוקים כמו הח'ותים בתימן או מיליציות שיעיות באיראן.
אז מה צריך לעשות כדי להתמודד מול קשת איומים כה רחבה, שילוו אותנו לתוך השנה הבאה? קודם כל, ללכד את החברה הישראלית, להבטיח דם, יזע ודמעות אבל גם תוכנית יציאה מהמלחמה ושיפור במצב האסטרטגי. זה לא קורה בפועל. בעיקר לא החלק של חיבור החברה. גם אם נתניהו מנסה לאחד את העם, הוא אינו מצליח.
בינתיים, בנצרים
החזית המדינית אינה קלה בפני עצמה, והחלטת בריטניה להשעות משלוחי נשק לישראל באה לאחר תקופה ממושכת של קרירות עד קיפאון ביחסים הצבאיים בין שתי המדינות. פעם היינו בני ברית קרובים של הצבא הבריטי.
אחד האתגרים המרכזיים האחרים שעומדים בפני החברה הישראלית, ובתוכה צה"ל, קשור להתמודדות עם העומס העצום על קבוצה קטנה של מילואימניקים, המהווים אחוזים בודדים בלבד מהאוכלוסייה, וכמובן על חיילי החובה.
לגבי חיילי החובה, במשרד הביטחון נחושים להאריך את השירות משנתיים ו-8 חודשים לשלוש שנים, דבר שיכול להגדיל את היקף הכוחות הלוחמים של צה"ל ביותר מעשרה אחוזים. ההתרחבות של גיוס החרדים לא תמנע את הארכת השירות הזאת. לגבי המילואימניקים – כמעט כולם ישרתו יותר מ-100 ימים גם בשנה הבאה, במקרה הטוב.
בואו ניקח לדוגמה את אוגדה 252, עוצבת סיני של פיקוד דרום, שמאז חודש יולי מחזיקה את "ציר נצרים", שמבתר את רצועת עזה לשניים, בין נחל עוז לים. הציר הזה אינו זוכה ליחסי הציבור של "פילדלפי", אבל הוא נועד במקור כאמצעי לחץ על חמאס להביא לסיום המלחמה ולהחזיר את החטופים.
עד 7 באוקטובר, אוגדה 252 הייתה בתחתית סדר העדיפויות של צה"ל, ואיש לא צפה כי באמת תיקרא להילחם אי פעם. אבל מאז היא הספיקה לבצע שלושה סבבי גיוס. עכשיו מפעילה האוגדה את חטיבת ירושלים 2, את חטיבת הטנקים 14, לצד חטיבת האש של התותחנים 454.
כל אחד מחיילי החי"ר והשריון כבר שירת בעזה שלוש תקופות. זהו עומס עצום. בגיוס הראשון, ב-7 באוקטובר, ההתייצבות הייתה הרבה מעל 100 אחוזים, בגלל שהגיעו לוחמים שכבר נגרעו מהסד"כ. בגיוס הנוכחי – 90 אחוזים. עדיין מדובר באחוז התייצבות גבוה מאוד. באוגדה מודעים לעומס ומשתדלים לבצע תחלופה בין הגדודים והפלוגות פעם בחודש לפחות.
ומה לגבי הציר עצמו? הוא מוכיח את עצמו מבחינה ביטחונית. השבוע, למשל, פוצצה מנהרה באורך של לא פחות מ-4 קילומטרים בסמוך לציר, שצה"ל לא ידע על קיומה. חלק מהמנהרות נחפרו בעומק לא רב, למטרות התקפה.
חמאס כבר עבר לפני כמה שבועות למוד מלא של לוחמת גרילה. בצה"ל חוששים יותר מכל מ"דשדוש", וזו הסיבה שאוגדה 252 יזמה בשבועות האחרונים סדרה של פעולות התקפיות משני צידי הציר – למשל, שכונת זייתון מצפון ומבואות חאן יונס מדרום. העיקר הוא לא להישאר חשופים להתקפות חמאס באופן סטטי.
באוגדה הוחלט לעבור מפשיטות, שלאחריהן חזר חמאס לשטחים שצה"ל פינה, להחזקת שטח קבועה. כך, ה"ציר" מתרחב משבוע לשבוע. הרחבת הציר הייתה כרוכה, למרבה הצער, בלא מעט אבדות בחודש האחרון, בעיקר בקרב לוחמי חטיבה 2. האיום העיקרי שעימו מתמודדים הלוחמים הוא מטענים ומלכודים בחצרות ובבתים.
האבדות של חמאס רבות הרבה יותר, כמובן: בממוצע עשרה הרוגים ביום, בגזרה הזאת לבד – 300 הרוגים בחודש. אבל לחמאס לא קשה לגייס מחליפים, וקשה לראות כיצד הפעילות המתרחבת בנצרים תורמת באופן משמעותי להשגת יעדי המלחמה.
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
