טור של עמיר רפפורט: ההזדמנות שהוחמצה לשנות את המצב בצפון

שבוע הלחימה האחרון של חודש אוגוסט היה אינטנסיבי מאוד ברצועת עזה ובשומרון, והיה יכול לשנות מן היסוד את המצב ביישובים המפונים בצפון, רגע לפני החזרה ללימודים. אבל זה לא קרה, וחבל. עשרות בתי ספר יישארו שם שוממים.

נתחיל, בכל זאת, בצפון. האירוע המכונן התרחש, כמובן, ביום ראשון בשעה רבע לחמש לפנות בוקר, כאשר כ-100 מטוסי חיל האוויר יצאו לסכל מתקפת טילים על מתחם המוסד ומחנה 8200 בגלילות. לשעות ספורות נדמה היה כי עלולה להתפתח מלחמה בהיקף מלא בין ישראל לחיזבאללה, אבל אז יצא נסראללה בהצהרה (שקרית) שחיזבאללה פגע בבסיסי צה"ל. מנגד, צה"ל הפציץ בהודעות לתקשורת ובהופעות של תא"ל דניאל הגרי, ושני הצדדים נראו מרוצים. העסק נרגע.

ברמה האסטרטגית, אי אפשר להימנע מהשאלה מדוע רק עכשיו יצא צה"ל למתקפה אווירית כה רחבה כנגד חיזבאללה, אחרי חודשים כה ארוכים של כתישה הדדית, וחייבים לזכור כי חיזבאללה הוא קודם כל זרוע של איראן, שנועדה להרתיע את ישראל ואת ארה"ב מפני תקיפה של מתקני הגרעין שלה. בימים אלה דוהרים האיראנים לעבר פצצת גרעין ראשונה.

ארה"ב, מצידה, העבירה לאזור סדרי כוחות אדירים מיד אחרי שאיראן וחיזבאללה הבטיחו נקמה על התקיפות המיוחסות לישראל בטהרן ובביירות לפני מספר שבועות. חיזבאללה סימן "וי" על ה"נקמה" שלו השבוע. הנקמה האיראנית המובטחת עוד לא קרתה.

ככלל, כל מה שקורה באזור קשור למעצמה הגדולה בעולם, ומנוהל על ידה, גם בערוצים דיפלומטיים. וארה"ב אינה מעוניינת במלחמה אזורית רחבה. המסר שלה בעניין הזה ברור. יש להניח שזו אחת הסיבות לכך שראש המטות המשולבים, הגנרל צ'ארלס ק. בראון ג'וניור, נחת בישראל דווקא ביום ראשון. גם כאשר האמריקאים חששו שישראל תתקוף את איראן בשנים 2011-2012, ראש המטות המשולבים דאז היה אורח כמעט קבוע בקריה בתל אביב, וחיבק את הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל גבי אשכנזי, חיבוק דב.

מבחינת ישראל, ההסלמה הייתה יכולה להיות הזדמנות "לטפל" במתקני הגרעין של איראן, בהובלת ארה"ב, גם אם במחיר כבד בעורף הישראלי. יתרה מכך, הסלמה רבתי בצפון הייתה יכולה להוביל לכללי משחק חדשים ופשוטים מול לבנון: אסור לירות לעברנו! אבל זה, כאמור, לא קרה. בינתיים. מה שהתממש הוא האינטרס האמריקאי למנוע מלחמה אזורית והאינטרס האיראני שלא להיגרר למלחמה מול ארה"ב, בטח לא לפני הכרזה על פצצה ראשונה. חשוב גם לזכור כי בעצם האיום שלהם לנקום, השביתו האיראנים את מרבית קווי התעופה הזרים לישראל, וזאת בזמן שנמל אילת ממילא שומם כבר מאז אוקטובר 2023 בגלל מתקפות הח'ותים. עצם העובדה שישראל מאפשרת מצב כזה היא פגיעה חמורה בהרתעה. וכמובן, העובדה שתושבי הצפון אינם יכולים לשוב לבתיהם היא בלתי נסבלת.

ברמה הטקטית, חזר צה"ל אחרי יום ראשון לדפוס הפעולה שקדם למתקפה האווירית הגדולה: חיסולים ממוקדים של כל דרגי הפיקוד בארגוני הטרור בלבנון לצד השקעה רבה בהגנה. כך, למשל, אפשר לציין במיוחד את החיסול המהמם של אנשי הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, הגא"פ, ובהם פראס קאסם ממחלקת המבצעים של הארגון, בעת שנסעו בכביש ביירות-דמשק, ממש על הגבול בין שתי המדינות. אי אפשר שלא להתפעל בכל פעם מחדש מיכולות האיסוף המודיעיניות, במקרה הזה בהובלת פיקוד הצפון.

ככלל, לחיסולים יש אפקט מצטבר משמעותי, שפוגע ביכולות המבצעיות של ארגוני הטרור, אבל הם אינם יכולים להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם. בצד הלבנוני של הגבול יש גם כן עשרות כפרים נטושים, אבל נותרו כמה אלפי לוחמים של כוח רדוואן מדרום לקו נהר הליטאני. אין ביכולתם לבצע מתקפת פתע קרקעית על יישובים בגליל בעיתוי הזה, כפי שתכננו לפני שחמאס הפתיע אותנו (וגם את חיזבאללה, מבחינת העיתוי) ב-7 באוקטובר.

מבחינה הגנתית, צה"ל ממשיך להחזיק כוחות מעובים לאורך גבול לבנון, כולל אוגדת המילואים 146, שהתגייסה ב-7 באוקטובר וקיבלה אחריות על החלק המערבי של גבול הצפון, לצד "עוצבת הגליל" שמתמקדת מאז באזור אצבע הגליל.

האיום המרכזי על הכוחות בגזרה נותר מטוסים בלתי מאוישים. מערכת הביטחון שמה את מציאת הפתרון לאיום הזה בעדיפות העליונה שלה, מערכת יירוט הלייזר של רפאל, שהציפיות ממנה גבוהות. בשלב זה, היא עדיין אינה בשלה ליירט כטב"מים או רקטות.

מפקדים באוגדה 146 מספרים כי למרות שהחטיבות של האוגדה גויסו כבר לשלושה סבבי מילואים (בפועל, רבים מהמילואימניקים משרתים חודשיים בשטח אחרי כל שבועיים בבית) הרי שההתייצבות לשירות עדיין גבוהה. עם זאת, המילואימניקים מציפים הרבה בעיות, בעיקר בכל מה שקשור לפגיעה במקומות העבודה שלהם או בלימודים, אבל הם באים לקריאה פעם אחר פעם. האוגדה מנסה לתת להם תמיכה ככל שניתן. למשל, ביום רביעי נערך יום כיף לילדי המילואימניקים של האוגדה והוריהם, שכלל סרט קולנוע בחדרה.

האם אוגדה 146 ערוכה רק להגנה? בהחלט לא. לצד ההגנה, באוגדה נערכים כל העת גם לאפשרות של מלחמה כוללת בלבנון, שתכלול תמרון קרקעי לעומק השטח הלבנוני. דגש מרכזי ניתן, בינתיים, גם לקשר עם התושבים בגזרה. בחלק מהיישובים המפונים, למשל העיירה שלומי, חזרו לא מעט תושבים לבתיהם, אבל הם נתקלים בלא מעט קשיים בחיי היום-יום, והצבא מנסה לסייע להם, לצד הרשויות האזרחיות. למרבה הצער, את בתי הספר לא ניתן יהיה להפעיל ביישובים המפונים בצפון עד לשינוי יסודי במצב.

בינתיים בעזה 

צה”ל היה מתוח השבוע עד לקצה גם בזירות הלחימה המרכזיות האחרות, כולל המבצע הנרחב עם השב”כ באזורי טול כרם וג’נין. ברצועת עזה, לחימת הגרילה שהתפתחה בשבועות האחרונות, כאשר החמאס כבר אינו פועל ביותר מאשר 2-3 מחבלים, גבתה מחירים כבדים. אחת מנקודות התורפה של צה”ל בדרום היא כעת הצורך להחזיק ב”ציר נצרים” שחוצה את רצועת עזה לשניים. 

ככל שעובר הזמן, משכללים הכוחות שעוד נותרו לחמאס את ההתקפות שלהם על הכוחות שחייבים לנוע בציר מדי פעם. האיום המרכזי הוא מטעני צד וטילים נגד טנקים. אוגדת המילואים 252, שמחזיקה את הציר, דוחפת לבצע פעולות התקפיות משני צידי הציר, למשל בשכונה הסמוכה זייתון. מטרת ההתקפות היא להימנע מ”סטגנציה” שתקל על הפגיעה בכוחות הנעים בציר, אבל גם ההתקפות כרוכות בסיכון לא קטן. 

מסביב לרצועה הושלמה הקמת ה”פרימטר” ברוחב קילומטר, ששום פלסטיני לא יורשה להיכנס אליו, כולל “ציר פילדלפי” שעומד במרכז תשומת הלב העולמית. לחימה נגד החמאס נמשכת כל הזמן גם באזורי דרום הרצועה, שבין רפיח לחאן יונס, בהובלת אוגדות 162 ו-98. פעולות באזורים האלה הפכו לעניין שבשגרה. מותקף עוד בית ספר שהפך למפקדת טרור או עוד מנהרה. 

השבוע השלים צה”ל הריסה של מנהרה התקפית באורך 3 קילומטר במרכז הרצועה, שהתגלתה לראשונה במבצע “צוק איתן” לפני עשור בדיוק. ליד בית ספר בחאן יונס הכווינו כוחות אוגדה 98 את חיל האוויר, שהשמיד את המשגר אשר ירה ביום ראשון רקטה בודדת לראשון לציון. 

אלה היכולות השיוריות שעוד נותרו לחמאס, והמסר בתקיפה הוא שהארגון ישלם מחיר “אקסטרא” על כל שיגור. על פי רוב, הפעילות הקרקעית הסיזיפית נחשפת לציבור הרחב רק כאשר יש נפגעים לכוחותינו, חלילה. הלחימה חסרת התקדים ברמה עולמית, שמתנהלת גם מתחת לפני הקרקע, עדיין חסויה ברובה. 

השבוע קיבלנו “הצצה” לכך שצה”ל פועל ללא הרף גם בתווך התת-קרקעי בזכות ההצלחה הבלתי צפויה: חילוצו מלב רפיח של החטוף הבדואי פרחאן קאדי. החילוץ שולח זרקור לפעילות היחידות המיוחדות. הקומנדו הימי, במקרה הזה. 

בסיכומו של שבוע, אפשר לציין כי התקיפה בלבנון לא קטעה את המו”מ להשבת החטופים שממשיך להתנהל בקהיר, אבל הסיכויים להצלחתו נראים נמוכים. ובהיעדר תכנית ברורה כיצד להביא לסיום המלחמה, יכול להיות שהמצב בדרום ובצפון לא ישתנה מהותית עד ליום השנה לאסון 7 באוקטובר.