טור של עמיר רפפורט: השבוע ששינה את המלחמה

זה היה השבוע המוצלח ביותר של צה"ל מאז תחילת "חרבות ברזל", אבל גם המביך ביותר עם פריצת אספסוף חמוש (כולל נבחרי ציבור) לתוך הבסיסים בשדה תימן ובבית ליד.

בשבוע הזה הייתה היממה ששינתה את "משוואות" המלחמה, עם החיסולים של פואד שוכר בלב הדאחיה בביירות ואיסמאעיל הניה בלב טהרן בתוך פחות מיממה (ול"קינוח" אישור סופי על חיסולו של מוחמד דף לפני כמה שבועות). אבל השלכות החיסולים המהממים עוד לפנינו ותלויות בהחלטות שיתקבלו על ידי מנהיגי איראן ויבוצעו על ידי זרועותיהם מתימן ועד לבנון. תגובה תבוא בכל מקרה. כל תרחיש אפשרי. האינטרס של כל הצדדים הוא להימנע ממלחמה כוללת במזרח התיכון, אבל המהלכים הבאים יכולים לצאת בקלות משליטה, אם עדיין לא יצאו.

שיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית

בינתיים, לחיסול של שוכר והניה, בזה אחר זה, יש שתי השלכות אסטרטגיות משמעותיות. מיד אגיע אליהן, אבל קודם לכן כמה משפטים על מה שאינו מובן מאליו: היכולת המיוחסת לצה"ל (בסיוע של השב"כ והמוסד) לחסל את שוכר, הניה וקודם לכן את דף, מעידה על יכולת מודיעינית ומבצעית נדירה, בקנה מידה עולמי.

וזה בלי לדבר על עשרות חיסולים מוצלחים נוספים רק מהתקופה האחרונה, בעיקר בדרום לבנון. הקרדיט העיקרי מגיע לחיל האוויר ולאגף המודיעין בצה"ל שם יש עדיין, גם אחרי הכישלון הנורא של 7 באוקטובר, איים של מצוינות נדירה, מבוססת גם על ההישגים הטכנולוגיים של התעשיות הביטחוניות.

העובדה שאמ"ן וחיל האוויר מבוססים ברובם על כוח אדם בקבע עושה את ההבדל לעומת צה"ל ה"גדול", ה"יבשתי", שהתרופפות המשמעת בו ניכרת לעיני כל מדי יום. ועוד משהו: מי שחושב שההישגים האלה היו מתאפשרים ללא שיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית, אינו יודע מה הוא שח. מעבר ל"משבר" המיותר בין ישראל לארה"ב בדרג המדיני, לצרכים פוליטיים בשני הצדדים, שירותי המודיעין של ישראל וארה"ב ומדינות נוספות, כמו בריטניה, עובדים כל העת בשיתוף פעולה הדוק. סימביוזה של ממש. הברית הזאת לא נפגמה.

ועכשיו, להשלכה העיקרית של חיסול איסמאעיל הניה בדירת האירוח של משמרות המהפכה בטהרן. ישראל אמנם לא לקחה אחריות רשמית על החיסול, אבל לאיראן אין ספק מי עומד מאחוריו ונשיאה (החדש) כבר הבטיח שהנקמה תגיע. אמנם ישראל ואיראן כבר היו בסיבוב לחימה ישיר בחודש אפריל – אז יוחסה לישראל תקיפה של בכירים איראנים בדמשק, ואיראן ארגנה בתגובה את ליל הטילים והכטב"מים ששוגרו לעבר ישראל, אבל אז הייתה זו רק ההקדמה לקראת הדבר העיקרי: האיראנים ביצעו את התקיפה כך שתסוכל על ידי ארה"ב ובנות בריתה. זה לא המצב עכשיו.

העובדה שהחיסול של הניה בוצע בלב טהרן מעידה על החלטה בעלת משמעות עמוקה: אם עד עכשיו ההתפתחויות שיחקו לגמרי לידיה של איראן - זרועות התמנון, ובראשון חמאס וחיזבאללה, התישו את ישראל וגבו ממנה מחיר כבד, כולל סיכול הנורמליזציה עם ערב הסעודית – הרי איראן לא שילמה שום מחיר ישיר משמעותי. כעת, זו הפעם הראשונה שמשטר האייתולות עומד בפני שתי אפשרויות רעות: אם לא יגיב, תיפגע מאוד יוקרתו האזורית וחלק מההרתעה שהשיג בעשרה חודשי מלחמה יתפוגג, אך מאידך, אם יגיב, הוא מסתכן בתגובה קשה נוספת בלב טהרן. 

נקודת התורפה של איראן היא התיעוב של רוב הציבור כלפי המשטר. מלחמה עלולה לסכן את יציבות המשטר. מלחמה רחבה אינה טובה לאיראן גם מבחינת העיתוי, שכן המשטר האיראני דוהר בימים אלה לפצצת גרעין ראשונה, ועדיף היה לו לייצר את המשבר הגדול אחרי שהפצצה הראשונה כבר הוכרזה. כמובן, שלישראל ולארה"ב יש אינטרס הפוך.

בראיה רחבה, החיסול בטהרן הוא הפעם הראשונה, שבה ראש התמנון, כלומר איראן, נכנס למערכה, ולא רק זרועותיו הרבות. נשאלת השאלה: מדוע רק עכשיו? הרי איראן מנהלת את המערכה נגדנו הרבה לפני 7 באוקטובר, וביתר שאת מאז. היסטוריונים יענו על כך בבוא היום.

חמאס על הקרשים

הסוגיה האסטרטגית השנייה בקשר לאירועי השבוע האחרון קשורה לעצם היעילות של החיסולים. האם יש להם אפקט שיכול לשנות את פני המערכה? שנים שהשאלה הזאת שנויה במחלוקת, עם דוגמאות לכאן ולכאן, אבל יש בכל זאת דוגמה אחת מובהקת שבה חיסולים הביאו להכרעה, שבעקבותיה שקט ממושך: היה זה רצף החיסולים של כל ראש החמאס בעזה ובשטחים בשנים 2002-2004, שבשיאו החיסול של המנהיג הישיש אחמד ישיש. 

רבים ציפו לתגובה קשה על מות יאסין, אבל בעקבותיו זנח החמאס את פיגועי ההתאבדות ויצא להפסקת אש ארוכה. ייתכן מאוד שרצף החיסולים האחרון, שצמצם מאוד את רשימת המבוקשים הבכירים ביותר בחמאס בתקופה האחרונה, יהיה דומה לאפקט של 2004. בכל מקרה, החמאס על הקרשים. נקודה לדאגה: יחיא סינוואר יכול למצוא את עצמו בהלך רוח של אדולף היטלר שניהל מלחמה אבודה מהבונקר שלו בברלין עד לרגע האחרון, שבו התאבד. זה לא מבשר טובות לגבי גורל החטופים והסיכויים להשיב אותם הביתה בעסקה.

אגב, איסמאעיל הניה, שנפרד מאיתנו השבוע, היה דווקא מה"מתונים" שבהנהגת החמאס, אם יש דבר כזה מתון בארגון הטרור הנואל. הוא היה ראש ממשלת האחדות האחרונה עם הפתח, לפני השתלטות החמאס על רצועת עזה, שלה התנגד, אבל הובס על ידי הזרוע הצבאית, שלא הקשיבה גם בעת האחרונה שבה כיהן כ"ראש הלשכה המדינית". 

הניה הוא ה-11 מתוך 12 בכירי החמאס שניצלו ממבצע "קטיף כלניות" ב-6 בספטמבר 2003, שמחוסל. אז יצא חיל האוויר, בהובלת השב"כ, לפעולת תקיפה בעקבות מידע מודיעיני שהצביע על כך ש-12 המבוקשים הבכירים של החמאס באותם ימים, כולל ראש הזרוע הצבאית, מוחמד דף, ומנהיג הארגון, אחמד יאסין, עומדים להתכנס בבית הפרטי של ד"ר מרוואן אבו ראס בשכונת רימאל היוקרתית של עזה. 

כולם ניצלו בגלל שחיל האוויר השתמש בפצצה קטנה מדי, מחשש לפגיעה ב"בלתי מעורבים", אך חוסלו ברבות השנים. כעת, היחיד שנשאר בחיים מאז אותה תקיפה הוא מחמוד א-זאהר, שפרש לפנסיה ב-2022 מ"סיבות אישיות".

בינתיים בלבנון
גם השאלה מדוע צה"ל יצא לתקיפה השבוע בלב הדאחיה רק אחרי ש-12 ילדי מג'דל שאמס נהרגו מרקטות החיזבאללה, וגם חבר קיבוץ הגושרים, וזאת לאחר כמעט עשרה חודשים רצופים של כתישת הצפון, היא בלתי נמנעת.

בכל מקרה, הצעד הבא של חיזבאללה, בתגובה לחיסול שוכר, יהיה כרוך בנקמה של איראן על התקיפה בטהרן.

אם תתפתח בצפון מערכה רחבה יותר ממה ש”התרגלנו” עד כה, חשוב להבין שצה”ל ניצל את החודשים האחרונים כדי לפגוע בצורה שיטתית במערכי ההגנה האווירית של חיזבאללה וגם במצבורי רקטות. בעשרת הקילומטרים הקרובים לגבול עם ישראל, בתוך הצד הלבנוני, נוצרו כעת רק כ-400 לוחמי כוח רדוואן לעומת אלפים קודם לכן. 

ועדיין לחיזבאללה יש עשרות אלפי רקטות, ושני הצדדים לא הציגו כמה הפתעות שעלולות להופיע בזירה. מבחינת מאגר הרקטות, יש הבדל גדול בין טווח האש של חיזבאללה לגבי רקטות בטווח 40 ק”מ שמכסות גם את אזור המפרץ בחיפה, ובין רקטות כבדות ומדויקות שיכולות להגיע לכל מקום בישראל, כולל תל אביב, אבל בגלל זמן המעוף הארוך שלהן קל יחסית ליירט אותן באמצעות “כיפת ברזל” ו”קלע דוד”. 

כמובן, שמעבר לרקטות, גם כלי הטיס הבלתי מאוישים מהווים איום מרכזי, לצד טילים נגד טנקים בכמויות אדירות, אם צה”ל יבצע פלישה קרקעית לדרום לבנון.

בינתיים בעזה
שיחות עם מפקדי הלחימה מעלות כי האויב נעלם. החמאס עבר לחלוטין מלחימה מאורגנת שכללה בתחילה פלוגות שלמות, ועברה לחוליות – לכדי לוחמת בודדים וצוותים קטנים, שצצים מדי פעם ממעבה האדמה או מתוך ההריסות, ומנסים לזנב בכוחות. הם נפגעים בקצב של כמה עשרות ביום. לוחמה של “אויב נעלם” מאפיינת גרילה. אנחנו שם.

להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט