פרשנות | החיסולים האחרונים לא ישנו את המצב האסטרטגי של ישראל

שלושה חיסולים בטווח זמן של שבועיים: בלבנון, בטהרן ובעזה. ישראל לקחה אחריות על שניים מתוכם, בעוד על החיסול בטהרן אף אחד לא לקח אחריות. בין אם זו ישראל או לא, גם שני חיסולים בשבועיים מהווים הישג טקטי מרשים. ישראל יודעת לפגוע אישית באלו המהווים איום, כפי שהוכח מאז ההתנקשות בנאצים לאחר השואה, דרך הנקמה על אולימפיאדת מינכן ועד חיסול בכירים בארגוני טרור.

הבעיה היא שהיכולת הטקטית הזו הופכת לחזות הכל. חיסול נותן לפוליטיקאים קרדיט בקרב הבוחרים, מספק את יצר הנקמה הקולקטיבי ומאפשר למקבלי ההחלטות להתחמק מאתגרים מורכבים יותר. ברוב המקרים, חיסולים לא משנים את המצב האסטרטגי של ישראל. ארגוני טרור גדולים וותיקים כמו חמאס וחיזבאללה אינם בנויים סביב מנהיג יחיד, אלא סיגלו מבנה ארגוני מבוזר שמאפשר להחליף בכירים.

דוגמא לכך היא עימאד מורנייה, שהיה "מספר 2" בחיזבאללה, וחוסל על ידי ישראל וארה"ב בדמשק בפברואר 2008. האם המצב האסטרטגי של ישראל השתפר מאז? לא. קצת פרופורציות לחיסולו של פואד שוכר, שגם הוא מוגדר כ"מספר 2" בחיזבאללה. אותו דבר נכון גם לגבי חיסולו של אחמד יאסין ושל מפקדים רבים נוספים בלבנון, עזה ויו"ש.

חיסולים הם כלי טקטי בארגז הכלים של מדינאים ישראלים, אך הם אינם חזות הכל. הפוליטיקאים לא מצליחים להפוך את ההצלחות הטקטיות להון מדיני שיתרום לתהליכים ארוכי טווח. בפועל, כל חיסול גורר שיפור של ארגוני טרור בביזור כוח האדם, הקשחת אבטחת המידע, חידוד נהלי ביטחון והשקעה ביתירות תהליכים. חיזבאללה וחמאס הוכיחו שהם יודעים להסתגל ליכולות צה"ל. הטבח ב-7.10 הוא חלק מהתוצאה של הסתגלות זו.

לסיכום, האם חיסולים נדרשים? לעיתים כן, זהו שיקול טקטי. עם זאת, חיסולים אינם מהלך אסטרטגי, אלא תומכים בו ככל שיש כזה. כעת, נראה כי בישראל אין מחשבה אסטרטגית בלבנון, בעזה או בטהרן. החיסולים האחרונים הם תולדה של צורך מיידי של פוליטיקאים השבויים במרחב המחשבה הטקטית. תפקידם הוא להשאיר מרחב זה לארגוני הביטחון, במטרה לעסוק במדינאות שתביא למימוש חזון ארוך טווח.