פרשנות | האם איראן תיגרר למלחמה כוללת? הסימנים שמציבים את המנהיגים במבחן היסטורי

אם יש חלון זמן המהווה נקודת מפנה במערכה האזורית המתנהלת מאז ה-7 באוקטובר 2023, הרי שמדובר בשבועות האחרונים, ובמוקד השבוע האחרון.

מאז שצה"ל השלים את המהלך ההתקפי בדרום רצועת עזה, ההשתלטות על גבול מצרים המכונה "ציר פילדלפי" ועל חלק ניכר מהעיר רפיח, אנו עדים למכלול התרחשויות משמעותי ובעל חשיבות רבה לעתיד המערכה, ולמגמה האפשרית באזור כולו.

בעוד מתנהל שיח בינלאומי סביב הפסקת אש אפשרית בעזה ועיסקת חטופים, צה"ל ביצע בשבועות האחרונים מספר פעולות דרמטיות: הראשונה היא חיסול מוחמד דף, רב-מרצחים שמאז תחילת שנות ה-90 הוביל, הינדס והנהיג את תעשיית הרצח של חמאס מרצועת עזה. מספר ניסיונות התנקשות כושלים הפכו את האדם לדמות מיתולוגית – נוסף על הכישרון הרצחני שלו, הוא הסתמן כבלתי ניתן לעצירה – הוא חוסל.

בהמשך לכך – בעקבות פגיעת כלי טיס עוין בתל-אביב ורציחתו של ישראלי מהפיגוע הזה – פעולה אגרסיבית שהובילה לנזק רב בנמל חודידה בתימן, אל מול הפעולות החמורות שהמיליציות החות'יות מבצעות משם בשם טהראן, תוך יצירת מצור על ים סוף ונתיבי שיט בינלאומיים ממזרח למערב. הנזק הוא עצום, והוא פוגע ביכולת של החות'ים להמשיך ברציפות בפעילות הטרור כבני חסות של האיראנים.

לשני אירועים אלה מצטרפים אירועים נוספים ודרמטיים בזירת הצפון – הראשונה היא חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה בביירות, והשנייה היא חיסולו של מנהיג חמאס (עליו לא הוכרזה אחריות של אף צד). שרשרת האירועים האלה מצביעה על עליית מדרגה משמעותית בעוצמות הביצוע, בתחכום, ובדיוק, ולא פחות מכך התעוזה להכות בלב ערי הבירה של האויב. 

ברגעים בהם נכתבות מילים אלה, ניכר כי בצד האויב יש מבוכה, וגם הלם – לא רק מהרציפות של הפעולות, אלא גם מעוצמתן – יש לומר שגם בעקבות הירי החמור של חיזבאללה בשבוע שעבר ופגיעה רצחנית בילדים שעסקו בכדורגל.

ישראל מביאה את המערכה לנקודת מפנה מובהקת – בגזרת הדרום הכרעה מוחלטת הכוללת את חיסול הנהגת חמאס ובכיריה לצד טיהור השטח. בגזרת הצפון יצירת מאזן הרתעה מול איראן וחיזבאללה, המעביר מסר כי ישראל לא נרתעת ממלחמה, על-אף שלפחות לפי הצהרות ראש הממשלה נתניהו היא מעדיפה הסדרה דיפלומטית.

ההחלטות יתקבלו בטהראן. כמו תמיד. והשאלה היא האם האיראנים מעוניינים להסלים לכדי מלחמה אזורית, או מסתפקים בהישגים המוגבלים שיצר חיזבאללה, ובעימות של חמאס מול צה"ל. 

ההיגיון האיראני בשנים האחרונות הצביע על כך שאיראן מנסה להימנע ממלחמה אזורית, הן בהקשר של ניסיון "לסחוט" מהמערב הסכם גרעין שייטיב גם את מצבם הכלכלי, והן בהקשר המשך ההשתלטות על המזרח התיכון, כפי שהם הצליחו לבצע בעשורים האחרונים בלבנון, סוריה, עיראק, וכאמור תימן.

הפעולות ההתקפיות האחרונות של ישראל העבירו מסר חד וברור – המשך הפעילות של חיזבאללה כנגד הצפון ובייחוד כנגד תושבים אזרחים תסלים את התגובות ותוביל למלחמה כוללת. ישראל ערוכה למצב הזה, עם תכניות וכוחות מאומנים, והשאלה היא לאיזה כיוון האייתולות ייקחו את המערכה.

עם זאת, ייתכן והאיראנים רואים את המצב כ"שעת כושר" לבצע את המזימה עליה הם מצהירים כבר שנים, והיא השמדתה של מדינת ישראל. לא מן הנמנע כי איראן תחליט לצאת בכל עוצמתה למערכה אזורית שממוקדת בפגיעה הרסנית בישראל, בהשתתפות כלל זרועות אל-קודס אותן היא פיתחה בעשרים השנים האחרונות. 

חלון הזמנים בהקשר הזה מיטיב איתם משתי בחינות: הראשונה היא המצב בארצות הברית השקועה עמוק בקונפליקט פוליטי המייצר חולשה כלפי חוץ, והשנייה היא החברה הישראלית, שעל אף התגייסותה המרשימה למלחמה, האירועים הפנימיים בישראל מנקודת המבט האיראנית מעידים על חולשה.

שתי התורפות האלה מחייבות חשיבה ומענה מצד המנהיגים בארצות-הברית ובישראל – לכידות החברה הישראלית בצד הפגנת סולידיות באמצעות נוכחות צבאית מוגברת מצד ארצות-הברית תרתיע את האיראנים מפעולה. מדובר במאמצים מנהיגותיים מורכבים של ראשי מדינות השנויים במחלוקת בתוך עמם, אך זו שעתם.

במידה רבה, מנהיגותם של ג'ו ביידן ובנימין נתניהו עומדת למבחן אולטימטיבי בימים אלה ממש, לא רק בראיה של מלחמה, אלא גם בראייה היסטורית של תהליך גלובלי המושפע מהאירועים במזרח התיכון. המפתח הוא התעלות מנהיגותית מעבר לשיקולים פוליטיים צרים – זה הרגע בו נבחנים מנהיגים, ובמרכזו ההבנה שלהם כי הם מעצבים את ההיסטוריה הלכה למעשה.