טור של עמיר רפפורט: המחירים הסמויים של התמשכות המלחמה

מאחורי הקלעים של העסקה להחזרת חלק מהחטופים ועצירת המלחמה בעזה עומדת ההנחה שיחיא סינוואר הוא המחליט והקובע היחיד מהצד החמאסי. ראש המוסד, ראש השב"כ ואפילו ראש ה-CIA יוצאים ובאים מקהיר ומקטאר, אבל כולם מחכים לתשובות שיגיעו מעזה.

ובכן, התיאור הזה סביר, אבל אינו מדויק לחלוטין. קודם כל, משום שאנשי החמאס הבכירים ביותר שמסתובבים עדיין בחופשיות ומנהלים את השיחות מתקשים לקבל מסרים מיחיא סינוואר, ששומר על רמת מידור כמעט מוחלטת, כנראה אי שם מתחת לאדמה בעזה. סביר להניח כי מספר האנשים היודעים על מקום הימצאו המדויק הוא אפסי, ולכן כל תקשורת עימו צריכה לעבור כמה תחנות ביניים. אבל הסיבה העיקרית היא שהמהלכים של החמאס מתואמים מאוד עם איראן, שמפעילה נגדנו במקביל גם את חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעירק וכמובן גם את החותים בתימן. לאיראן לא בהכרח בוער שהמלחמה תסתיים, ומאחורי איראן – עומדת רוסיה.

נתחיל באיראן: כל עוד היא אינה משלמת מחיר משמעותי על התוקפנות שלה כלפינו, כולל המתקפה הישירה בחודש אפריל, הרי שמבחינתה כל שרשרת האירועים שהחלו ב-7 באוקטובר היא בגדר ניצחון אסטרטגי. המלחמה הצליחה לעצור את ההקמה של ציר אזורי בין ישראל, ארה"ב ומדינות המפרץ, כולל ערב הסעודית, שהייתה כפסע מחתימת הסכם נורמליזציה איתנו. במקביל, ישראל מדממת ואיבדה, בפועל, שני חבלי ארץ. ההרתעה שלנו כבר נפגעה קשות, וכל יום נוסף במלחמת ההתשה משחק, ככלל, לידי איראן.

ועכשיו משהו על התפקיד של רוסיה: תשומת לב מועטה מדי מוקדשת למהלכים הרוסים באזור, אבל העימות שלנו קשור הרבה יותר ממה שאנו נוטים לחשוב למתיחות הגלובלית הכוללת, שקשורה אפילו למתיחות בין ארה"ב לסין בסוגיה הטייוואנית.

נשאיר את סין "בצד", הפעם. בין איראן לרוסיה אין עבר של ידידות עמוקה, להפך. רוסיה הייתה במשך שנים בת ברית של ישראל, פחות או יותר, ונשיאה, ולדימיר פוטין, גילה רגשות חמים כלפינו לפי גורמים שהשתתפו בפגישות מצומצמות עימו לאורך השנים, אבל הכול השתנה עוד לפני מתקפת אוקטובר – בערך בחודש אפריל 2023. בראיה לאחור, ניתן לזהות כי מתאריך זה ואילך החלה רוסיה להפגין יחס עוין מאוד כלפי ישראל בזירה הבינלאומית.

הכול עניין של אינטרסים: הסיבה לעוינות היא הברית הצבאית בין איראן לרוסיה, שבמסגרתה מספקים האיראנים לרוסים אלפי מל"טים לטובת המלחמה באוקראינה שנפתחה בשנת 2022. עם "גב" רוסי, חשים האיראנים עוצמתיים מאי פעם. הרוסים, מצידם, יודעים כי ארצות הברית משתוקקת לסיים את המערכה בעזה גם כדי להקים, סוף סוף, את הציר האזורי, שבמרכזו ערב הסעודית.

אבל הרוסים מעוניינים לסיים את המלחמה באוקראינה, כך שכמה חבלי ארץ אוקראינים שעליהם השתלטו, יישארו בידיהם, ואוקראינה לא תהיה חלק מברית נאט"ו. עד שזה יקרה, הקזת הדם במזרח התיכון משרתת אותם. רק כך אפשר להסביר את ההתנהגות התמוהה של רוסיה במועצת הביטחון של האו"ם בתקופה האחרונה: גורמים בוועדה מספרים כי אפילו בעת שהופיעו בפניה משפחות של חטופים, וכאשר הוצגו עדויות על פשיעה מינית, הנציגים הרוסיים לא הפגינו אפילו טיפת אמפתיה כלפי הסבל הרב.

לגופה של עסקה לסיום המלחמה, לא בטוח שאיראן ורוסיה יצליחו לסכל הסכם, אבל זו דרך להסתכל על המצב באזורנו גם מזווית רחבה מאוד.

רוחות רעות בצמרת צה"ל

במבט לאחור, אפשר לתמוה על כך שישראל מנהלת מלחמה ארוכה – גם בניגוד לעיקרון היסוד של תפיסת הביטחון הלאומית: שהמלחמות צריכות להיות קצרות ככל הניתן.

תפיסת המלחמות הקצרות נקבעה עוד בימי דוד בן גוריון בעיקר בגלל מגבלת כוח אדם: בזמן שבארצות המקיפות אותנו חיים מאות מיליוני בני אדם עם רגישות נמוכה יחסית לחיי אדם, צה"ל חייב היה לבסס את עיקר כוחו על מילואים. מערכה ממושכת היא בעייתית לישראל בשל הפגיעה הבלתי נמנעת בתפקוד המשק והשחיקה של הכוחות הלא רבים.

רבות דובר באחרונה על המחסור החמור בצה"ל בכוחות לוחמים על רקע האבדות הרבות ומספר הפצועים הגבוה (למעלה מ-10 אלפים נכי צה"ל חדשים מאז אוקטובר), בהקשר לסוגייה הפוליטית והחברתית הבוערת של גיוס החרדים. אבל לשחיקה יש היבטים נוספים – ירידה משמעותית בנכונות של מפקדים להישאר בצבא קבע על רקע הפעילות המבצעית שאינה נגמרת, והדימוי הכושל של הארגון. 

אגף כוח האדם מתקשה למצוא פתרונות למשבר הארגוני העצום שחוות יחידות בצה"ל וצה"ל כולו כארגון. בצמרת צה"ל מדברים על כך, שאפילו ראש אכ"א עצמו, אלוף יניב עשור, ובכירים נוספים באגף, כבר משתוקקים לסיים תפקיד ולהשתחרר מצה"ל.

הרוחות הרעות שקיימות בצה"ל על רקע המלחמה שאינה נגמרת באות לידי ביטוי גם בחשדנות בין מפקדים בכל הרמות, וכמובן, ביחסים העכורים בין הרמטכ"ל, הרצי הלוי, וסגנו, אלוף אמיר ברעם.

הלוי וברעם אינם מדברים ביניהם אם אינם חייבים ממש. על הלוי עצמו ניכר, כמובן, הצער העצום לצד תחושת האחריות הגדולה. הוא כמעט בודד בצמרת צה"ל. האיש הקרוב אליו ביותר הוא שר הביטחון, יואב גלנט, שמעריך אותו מאוד. גלנט עצמו סובל מהבדידות המזהרת - ומאיבת ראש הממשלה ושאר שרי הממשלה כלפיו.

רוחות חדשות בפיקוד המרכז?

מבין אלופי המטה הכללי משך השבוע את מרבית תשומת הלב, מפקד פיקוד המרכז היוצא, אלוף יהודה פוקס, בשל נאום הפרישה הנוקב שלו.
פוקס, שהתחנך כחרדי, "פרק" תסכול רב מהתקפות בלתי פוסקות עליו. אחד ממפקדי פיקוד המרכז לשעבר סבור כי חלק מהאחריות לדם הרע בין פוקס לחלק מהמתיישבים קשורה לגיבוי שחשים אנשי "נוער הגבעות" בתקופת הממשלה הנוכחית אך גם להתנהלותו מול גורמים בהתיישבות, שהייתה יחסית הוקשה. 

כדוגמה הם מביאים את אלוף פיקוד המרכז לשעבר, רוני נומה, שלא היה בעימות מול ההתיישבות, ואת מפקד הפיקוד לשעבר, אלוף נדב פדן, שהיה מעורב בהפיכתו של נער הגבעות לשעבר, צבי סוכות, לפוליטיקאי. לפי סיפור שלא סופר עד כה, האלוף פדן פנה לראש מועצת שומרון יוסי דגן שירתום את סוכות לפעילות במסגרת המועצה. דגן הסכים. פדן רצה שסוכות יפרוק כך את האנרגיה במקום על הגבעות. כך השתנה מסלול חייו של צבי סוכות.

ומה צפוי בתקופת מפקד פיקוד המרכז החדש אלוף אבי בלוט בסוגיה הרגישה של יחסי צבא והתיישבות: אולי העובדה שבלוט הוא חובש כיפה, בוגר מערכת החינוך של הציונות הדתית והמכינה הקדם צבאית בעלי, תקנה לו לפחות כמה שבועות של שקט ב"גזרה" הזאת? ימים לא רבים יגידו האם הכניסה שלו לתפקיד תהיה חלקה יותר מאשר הסיום של יהודה פוקס.

אירופה נגדנו

לפני סיום, הנה עוד מידע שמראה עד כמה התמשכות מלחמת ההתשה פועלת נגדנו. הפעם, בזירה הבינלאומית, שם מאבדת ישראל תמיכה ככל שהזמן חולף. בקרוב, עלול בית הדין הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר כנגד ראש ממשלה ובכירים ישראליים נוספים.

אבל אמברגו הנשק הוא הרבה מעבר לכך. על הדרך שבה מעכבת ארצות הברית משלוחי נשק לישראל במיוחד מאז תחילת הפעולה ברפיח כתבתי בהרחבה בטור זה בשבוע שעבר. השבוע פורסם כי ארה"ב החלה לשחרר, לכאורה, חלק מהתחמושת המעוכבת, אבל עוד מוקדם לשמוח. בדיקה שערכתי מעלה כי רוב הנשק שישראל מבקשת עדיין מעוכב, בעיקר בבירוקרטיה של אנשי מחלקת המדינה, בראשותו של אנטוני בלינקן.

אבל יש מקום שבו האמברגו עלינו חמור אפילו יותר והוא באירופה, במיוחד ספרד ובלגיה. מתברר, כי הספרדים מנעו באחרונה מכמה אוניות עם ציוד צבאי לישראל, לא נשק, לעגון בשטחם בדרך מארה"ב לארץ. את הקושי החמור ביותר הערימה בלגיה, שסירבה לאפשר לאוניה נושאת דחפורים לעגון בנמליה לעצירת ביניים הכרחית במסע ארוך מאמריקה לארץ. 

הדחפורים נדרשים בצה"ל לטובת הלחימה בעזה. בלית ברירה, נאלץ משרד הביטחון להשיב את האוניה עם הדחפורים לנמל האם בארצות הברית, שם הם הועמסו מחדש על אוניה שעלות הפעלתה יקרה מאוד, אך היא יכולה לעשות את כל הדרך הארוכה מארצות הברית לישראל ב"לג" אחד ללא שום עצירת ביניים. הדחפורים כבר הגיעו בדרך זו, לאחרונה, לארץ.

כעת, כלקח מאירוע זה, במערכת הביטחון משתדלים לדלג על אירופה בכל המשלוחים של ציוד צבאי שעדיין מגיעים לצה"ל מארה"ב.

תגובת דובר צה״ל:
היחסים בין הרמטכ"ל לסגנו טובים ומקצועיים, וכל טענה אחרת אינה נכונה. בניגוד לנטען, ר׳ אכא לא ביקש לסיים תפקיד. מזה כשלוש שנים מתנהלת באכ״א תוכנית אסטרטגית סדורה לטיפול במשרתי צה״ל, בחובה, בקבע ובמילואים.

להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט