טור של עמיר רפפורט: מנצחים בקרבות, אבל מה קורה במערכה?

יום שני השבוע היה הראשון מאז שבעה באוקטובר שבו לא פורסמה בעיתונים הראשיים בארצות הברית אפילו ידיעה אחת על המלחמה בעזה. 

לכאורה, מדובר בפרט שולי, אבל למעשה הוא מעיד על התפתחות רבת משמעות: עברנו לשולי החדשות (הכותרת הראשית של הניו יורק טיימס ביום שלמחרת, על כך שצה"ל דוחף לעסקת חטופים ולהפסקת אש, היא בגדר היוצא מן הכלל כעת). 

זה נובע מכך שארצות הברית שקעה בדרמה פוליטית בקנה מידה היסטורי. מאז ההופעה המביכה של הנשיא ג'ו ביידן בעימות מול דונלד טראמפ אנחנו מאד לא מעניינים כאן (הטור נכתב אחרי פגישות בוושינגטון ובניו יורק). כל מה שמעניין את האמריקאים זה האם ביידן יפרוש מהמרוץ או לא, ומי יחליף אותו אם יפרוש.

בחירות באמריקה 

בכל מקרה, גם לוח הזמנים עושה את שלו – אמריקה נמצאת בישורת האחרונה לקראת הבחירות שייערכו בנובמבר. כעת, המזרח התיכון הוא במידה רבה מאוד מטרד, כמו גם הנאום המתוכנן של ראש הממשלה נתניהו בפני בתי הנבחרים בוושינגטון, שנראה תלוש מהמציאות.

סדר העדיפויות האמריקאי משפיע על כל מה שקורה במזרח התיכון ועוד יקרה (או לא יקרה) עד נובמבר. למשל, האמריקאים מפעילים את כל מנופי הלחץ שלהם על קטאר, ודרכה על החמאס, כדי להביא לעסקת חטופים ולהפסקת אש, לפחות בעזה. אולי זה מה שמזיז את מהלך המו"מ, ומחזיר לצד הישראלי את הדילמה האם ללכת על עסקה: בחמישי בלילה הקבינט היה אמור לדון בנושא.

עסקה בעזה עשויה להביא להפסקת הלחימה גם בצפון, שהשבוע שוב בער לאחר החיסול המרשים של בכיר החיזבאללה מוחמד נעמה נאסר, מפקד יחידה המכונה "עזיז", והתגובה הצפויה שכללה למעלה מ-200 שיגורים של רקטות, מל"טים מתאבדים וטילים. לשם השוואה, בימים הכי קשים של מלחמת לבנון השנייה ב-2006, לא שוגרה לשטחנו כמות (ואיכות) כזאת של אש. ככלל, ארצות הברית מפעילה על ישראל לחץ ברור שלא לצאת למלחמה כוללת בלבנון, אם ישראל בכלל מעוניינת בכך. זה קשור גם לסוגיית אספקת התחמושת לישראל, שאינה יורדת מהכותרות. הפעם, אתחיל בנושא הזה.

ובכן, כיוון שכל הקשור למלחמה הפך באחרונה לקרב ברשת X (כמו הציוצים של שרים כנגד חיבור תחנת ההתפלה בעזה לרשת החשמל והשחרור המוזר של מנהל בית החולים "שיפא" על רקע מצוקת מקומות כליאה בשירות בתי הסוהר), בדקתי מה האמת בסוגיה הקריטית הזאת ומה בגדר "ספין". הבדיקה מעלה כי השאלה האם ארצות הברית מעכבת משלוח נשק לישראל קשורה, למעשה, למאות משלוחים של פרטי ציוד ותחמושת שונים ולא רק לעיכוב המדובר של 3500 פצצות כבדות עבור חיל האוויר.

כדי לענות על השאלה האם ארצות הברית "מייבשת" את ישראל או לא, חשוב להבין את התהליך: כל בקשה של ישראל לציוד צבאי או נשק מנותבת לאחד משני מסלולים – מול הפנטגון והצבא האמריקאי או מול מחלקת המדינה. במסלול הביטחוני, מועבר הציוד לישראל מהצבא בצורה חלקה בדרך כלל, אם הוא במלאי, ונמצא מתחת לרף מסוים לפי שווי כספי. 

לעומת זאת, רכישות גדולות מצריכות את אישור הקונגרס, דבר שמביא לחשש גדול בוושינגטון מפני כותרות שייצרו הקשר בין אספקת הנשק לישראל לדיווחים הרבים על נפגעים בלתי מעורבים, לכאורה, בעזה, שבדרך כלל אינם מובאים גם בתקשורת שלנו. לכן, חלק מבקשות הרכש מתעכבות עד שהן מגיעות לאישור הקונגרס, אם בכלל. 

באותו זמן, מסלול הרכש באישור מחלקת המדינה הוא בעייתי הרבה יותר: המשרד הזה נחשב אוהד פחות לישראל באופן היסטורי, ויכול להיות שגם לבוס, מזכיר המדינה אנטוני בלינקן, יש בטן מלאה על ישראל, והוא לא יוצא מגדרו כדי לשחרר את הבקשות שתקועות במסלול הזה.

ידידות בעולם

אגב, מצבנו מול ארה"ב הוא טוב לאין שיעור לעומת הקשר עם בנות ברית אחרות, חלקן לשעבר. למשל, פורסם כי צרפת גירשה את התעשיות הביטחוניות הישראליות מתערוכת נשק חשובה בפריז. מה שלא פורסם זה שקנדה ממש מנתקת יחסים ביטחוניים ישראליים. ולא רק בכל הקשור לצה"ל: למשל, הקנדים מונעים בימים אלה משלוח של אמצעי מיגון לשימוש היחידות המיוחדות של משמר הגבול, שמבצעות לחימה יומיומית ברצועת עזה וביו"ש.

בחזרה לארה"ב: בסופו של דבר, חשוב להבין כי כמו בכל נושא, גם המדיניות של ארה"ב בנושא אספקת הנשק לישראל תלויה רבות ברצון הטוב של מנהיגים ופקידים. ברצותם יעכבו, ברצותם יזרזו. לשם השוואה: בשבועות הראשונים של המלחמה יצאו האמריקאים מגדרם כדי לספק לנו נשק במהירות המרבית. בפנטגון אפילו עבדו מסביב לשעון כדי לזרז לנו את הנשק, אפילו בסופי שבוע. נשק רב שיצא ממחסני הצבא האמריקאי בישראל והיה בדרכו לאוקראינה, אפילו עשה סיבוב פרסה והוחזר לארץ, לשימוש צה"ל.

כעת, השאלה הגדולה היא האם הסרטון המדובר של נתניהו, שבו הוציא את מחלקות הנשק החוצה (לאחר שהנשיא ביידן כבר עשה את זה, בטעות פוליטית מבחינתו, כמה שבועות קודם לכן) זירז במשהו את הגעת משלוחי הנשק לישראל? הבדיקה שעשיתי מעלה כי בפרספקטיבה של כמה שבועות מאז הסרטון התשובה החד משמעית היא לא. התיאור של ההתנהלות האמריקאית בנושא נותר בעינו גם בימים אלה. יכול להיות שהסרטון דווקא עיכב שיפור מסוים במצב, שכן קודם לכן התנהלו מגעים שקטים בין גורמים רשמיים, מארה"ב ומישראל, כדי לשפר את קצב אספקת הנשק. ייתכן שהכוונה הייתה לתת לשר הביטחון יואב גלנט "סוכריה" במהלך הביקור בן ארבעה ימים שערך בוושינגטון והסתיים לקראת סוף השבוע שעבר.

בדיעבד נראה, כי הסרטון של נתניהו היכה את האמריקאים בתדהמה. גם את גלנט עצמו ואת השר רון דרמר ואת ראש המטה לביטחון לאומי, שהיו בוושינגטון בזמן שנתניהו הפציץ ברשתות החברתיות. אגב, בלי קשר לאספקת הנשק, למרות שהאמריקאים ביטלו לאחר סרטון נתניהו מפגש של פורום "לשם" לדיונים אסטרטגיים בין הארצות, היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, ערך מפגש חשוב עם דרמר ועם הנגבי. השר וראש המטה לביטחון לאומי הספיקו לעדכן את גלנט מה היה במפגש החשוב הזה, במהלך "חפיפה" בת שעה שערכו עם שר הביטחון אחרי שחזרו מארה"ב ולפני שגלנט עצמו יצא לשם.

מלחמה בצפון?

אין ספק, כי ההתנהלות של האמריקאים בסוגיית הנשק קשורה גם למחסור עולמי חמור בחומרי חבלה ולצורך לספק תחמושת גם לאוקראינה שנמצאת תחת מתקפה רוסית אינטנסיבית ולשמור מלאים לקראת מלחמה אפשרית בטייוואן. יכול גם להיות כי העיכוב בתחמושת נועד גם להניא את ישראל מלצאת למערכה כוללת בלבנון? הכותרת ראשית בניו יורק טיימס טענה גם כי חלק מהסיבות שצה"ל לוחץ להפסקת אש ולהיערכות מחדש קשורות גם למחסור בתחמושת ולשחיקה הקשה של הכוחות, בסדיר ובמילואים. 

בכל מקרה, חשוב להבין כי בתמונה הטקטית נוהל צה”ל הצלחות חסרות תקדים בקנה מידה עולמי בלחימה מול חיזבאללה, הרבה מעבר ליכולת לצוד מפקד בכיר בחיזבאללה במרחק של עשרות קילומטרים מהגבול, כמו שקרה (שוב) השבוע. יכול להיות שאם צה”ל יכריז בקרוב על מעבר משלב ב’ בלחימה בעזה לשלב ג’, גם בלי עסקה ובטח בלי לפנות את ציר “פילדלפי” ואת ציר נצרים שמבתר את הרצועה, ישראל תכריז כי היא מסתפקת בכך שהרחיקה בשיטתיות את כל כוחות חיזבאללה מאזור הגבול. במקביל, תאיים במבצע נרחב, אם חיזבאללה לא ינצור את האש. זה יכול להיות שחזור של מבצע ליטני מ-1978 (גלנט דיבר על אפשרות לטנקים ישראליים עד לליטני, השבוע) וגם מתכון להתדרדרות מהירה. לכן, השבועות הקרובים בצפון צפויים להיות מתוחים מאוד, אם לא תהיה עסקה בעזה.

להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט