טור של עמיר רפפורט: המלחמה בצפון והפצצה האיראנית מתקרבות, וזה מה שאנחנו עושים כדי להחליש את עצמנו

הדינמיקה של ההתפתחויות בלחימה בצפון וההצהרות משני צידי הגבול מובילות לסבירות גבוהה למלחמה כוללת בין ישראל ללבנון. הצהרותיו של חסן נסראללה מהשבוע, כי "נילחם ללא חוקים וגבולות", לצד האיומים על לבנון מצד ישראל, כולל הודעה מיוחדת מטעם דובר צה"ל באנגלית, רק ממחישות כי המלחמה מתקרבת. גם מאמצי התיווך של האמריקאי עמוס הוכשטיין לא נראים כמצליחים.

בכירים בישראל מעריכים כי המלחמה הרחבה בין ישראל לחיזבאללה הייתה פורצת כבר לפני כמה חודשים אלמלא הלחץ הכבד שמפעילים האמריקאים למניעתה. הלחץ עודנו בעינו, אבל נראה כי בסופו של דבר הוא לא ימנע את חילופי המהלומות הכבדים. כרגע, לא נראה באופק שום פתרון אחר שיחזיר את תושבי גבול הצפון לבתיהם. כנראה שרק מלחמה יכולה לשנות את המצב מן היסוד, אך המחיר שלה יהיה כבד ועלול לכלול זירות נוספות.

בתמונה הרחבה חייבים להכיר גם בכך שעד כה אנחנו נכשלים במשימת היסוד של המלחמה בעזה. אחרי המכה האיומה שחטפנו בבוקר 7 באוקטובר וההצטרפות המהוססת של חיזבאללה למערכה, אחת המטרות הבלתי מוצהרות של המלחמה בדרום הייתה לשדר מסר שכל מי שפוגע בישראל ישלם מחיר בלתי נסבל. למרות זאת, אחרי יותר מ-8 חודשים בלחימה, ישראל אינה מצליחה להשיג את אחת ממטרות המלחמה המוצהרות – מיטוט שלטון החמאס, ותושבי עזה אינם מצטערים על המתקפה, לפי סקרי דעת קהל פלשתינית. בהתאם, התעוזה של חיזבאללה רק עולה, כפי שנראה בשידורי המל"ט שטס מעל חיפה ללא יירוט.

המערכה בפילדלפי

נקודת האור העיקרית היא הדרך שבה צה"ל ממשיך לנהל לוחמה אורבנית ברצועת עזה הצפופה, באופן שמעורר השתאות בקרב צבאות זרים. השבוע נותרו שני מוקדים עיקריים של לחימה ברצועה – פעילות אוגדה 99 על בסיס מה שהיה פעם "ציר נצרים", מנחל עוז עד הים, והלחימה באזור רפיח בהובלת אוגדה 162. ההשתלטות על ציר פילדלפי המפריד בין רצועת עזה למצרים כבר קטעה את נתיב ההברחות ממצרים לעזה דרך הים, ומאפשרת לטפל במנהרות התת-קרקעיות הרבות שבאזור. החמאס חטף מכה קשה בתחום זה.

הלחימה בתוך רפיח עצמה מתמקדת במספר שכונות, כמו אבו סנינה ותל סולטן. החמאס שומר על יכולות פיקוד ושליטה ומתמקד בתקיפות באמצעות טילי נ"ט ומטענים. אך ככלל, הוא נמנע מלחימה ישירה מול צה"ל, בציפייה לחזור אל מעל לפני הקרקע לאחר שכוחותינו יתקפלו מהשטח. החמאס גם טומן מלכודות לצה"ל, כמו התחזות לחטופים כדי למשוך כוחות לחלץ אותם ולתקוף בטילים.

השחיקה של הכוחות גורמת לתקלות מבצעיות ולנפגעים, אך השחיקה הקשה ביותר היא נפשית. חיילים מתמודדים עם המתח העצום שכרוך בלחימה המסוכנת, וההתייצבות לשירות בקרב יחידות המילואים יורדת. חלק מהחיילים מסתובבים עם מכתבי פרידה בכיסיהם למקרה שייפגעו.

חשוב לזכור כי צה"ל הוא ארגון, לא רעיון. הוא סובל קשות מההתקפות עליו בתקשורת, והמורל בצבא הקבע שפוף. עם סיום המלחמה, מאות אנשי קבע יעזבו את השירות, מה שייצור משבר. זו כנראה הסיבה שדובר צה"ל והרמטכ"ל התחילו לצאת בגלוי כנגד אמירות נגד מפקדים מצד הדרג המדיני.

המשבר עם ארה"ב והאקס פקטור האיראני

לנוכח האתגר הקשה ברצועת עזה ומה שעלול לצפות לנו בלבנון ובזירות נוספות, מה שבאמת נדרש לנו כאומה זה לכידות חברתית מוחלטת ורתימה של בני בריתנו מעבר לים. אך אנחנו עושים בדיוק להפך. ההתעקשות להעביר חוק שפוטר מגזר שלם מגיוס פוגעת בלכידות, והמתקפה של ראש הממשלה על ארה"ב בסוגיית החימושים מביאה לביטול מפגש פורום "לשם", הפורום האסטרטגי ביותר בין ישראל לארה"ב.

באופן כללי, בדרגי העבודה שיתוף הפעולה בין ישראל לארה"ב עדיין הדוק, במיוחד בתחומי המודיעין והסייבר, אך רעשי הרקע מפריעים גם כאן. לדוגמה, בעיצומו של דיון רגיש בארה"ב, נשאל בכיר ישראלי על ציוץ ילדותי של "השר לביטחון המולדת הישראלי", איתמר בן גביר, שבו כתב "ביידן וחמאס". הבכיר הישראלי לא יכול היה להסביר את הבושה הזאת.

זמן שאנו עושים הכל כדי להכשיל את עצמנו, איראן מנצלת את הימים האלה כדי לפרוץ לפצצת הגרעין הראשונה שלה. זו ההתפתחות החמורה ביותר של ימים אלה, שאינה זוכה לתשומת הלב הציבורית הראויה לה.