טור של עמיר רפפורט: צה״ל מותקף מבית והרמטכ״ל הבא מתחמם על הקווים

הלהבות מתגברות בצפון ובדרום בזמן שצה"ל סופג אש גם מבית. הרמטכ"ל הבא מתחמם על הקווים וראש השב"כ לא יתפטר לפני שיקרה מהלך אחד מרכזי. על עוד שבוע דרמטי במלחמה

טור של עמיר רפפורט: צה״ל מותקף מבית והרמטכ״ל הבא מתחמם על הקווים

תמונה: דובר צה״ל

אחד המרכיבים החשובים לעוצמה לאומית הוא הלכידות החברתית. במקרים מסוימים, היא אפילו חשובה יותר מנשק, אך נדמה שאנחנו עושים הכול כדי לפרק את החברה שלנו למרכיביה היסודיים – ובכך מחלישים את צה"ל. תקציר השבועות האחרונים כולל אינספור התקפות על הצבא ועל ראשיו, שעדיף לא לחזור עליהן כאן (למעט הסרטון המבעית שקרא לאנשי מילואים להישמע לראש הממשלה ולא לשר הביטחון ולא לרמטכ"ל, וקודם על ידי בנו של ראש הממשלה ואנשי תקשורת בכירים). ספק אם יש להתקפות תרומה פוליטית למחנה כלשהו, אך הנזק לביטחון המדינה מובטח.

חומרת המשבר ביחסי הצבא והחברה קשה לתפוס, אך כדאי להקדיש לכך כמה פסקאות לפני שמגיעים לאירועי השבוע הסוערים. צה"ל מדמם בחזית החברתית כבר שנים לא מעטות, עם משבר שהואץ לפני המלחמה על רקע הפסקת ההתנדבות המסיבית של טייסים ואנשי מודיעין, שנתפסה על ידי רבים גם כסרבנות. בראיה ארוכת טווח, יסודות המשבר נעוצים כבר בכך שחלקים קטנים והולכים בחברה הישראלית נושאים בנטל הביטחוני ובהקרנה בלתי נמנעת של השסע החברתי על הנעשה בצה"ל.

הצבא גם סובל מאינספור מחלות ארגוניות כרוניות, שקשורות למעבר מ"שירות" בצה"ל ל"קריירה". אפילו המפקדים הבכירים ביותר רצים מתפקיד לתפקיד כאילו הקידום הוא הדבר הכי חשוב בעולם. האם רבים ידעו לפני המלחמה (ואפילו יודעים עכשיו) מיהם אלופי פיקוד הצפון והדרום של צה"ל? פעם, אלוף פיקוד היה דמות ציבורית משמעותית, שמילא את תפקידו לפחות ארבע שנים. כיום, אי אפשר להבין, בדיעבד, מדוע אלוף פיקוד הדרום לפני המלחמה, אליעזר טולדנו, שירת בתפקיד זה רק שנתיים וחודשיים. איזה חותם הוא היה יכול להטביע בפרק זמן כה קצר? האם האסון של שמחת תורה היה נמנע או מצטמצם אילו אלוף הפיקוד היה מנוסה בתפקידו?

בנוסף, את הדריכות של כל צבא מקובל לשמור באמצעות שילוב בין "מקל" (משמעת בסיסית נוקשה) ו"גזר" (הקניית תחושה של משמעות ומתח מבצעי לכלל המשרתים). המשמעות היא שכל מפקד, צעיר או בכיר, עושה עוד מאמץ קטן מול כל סכנה. לא לדחות משימות ולבצע אינספור תרגולים של מצבי חירום. בפועל, מתקפת 7 באוקטובר תפסה את צה"ל בתקופה של רפיון חמור, שעוד ידובר עליו רבות.

כעת, הצבא מתוח עד לקצה, המוטיבציה של המפקדים והלוחמים עדיין גבוהה, אך המשימות רבות. המתקפות המתגברות על הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, לא יגרמו לו להקדים את פרישתו מצה"ל, כנראה, (ולא יצמצמו את החלק של הדרג המדיני במחדל. יש מספיק אשמה לכולם). בלי קשר, כל מי שמגיע לדיונים הכי חשובים במטכ"ל בימים אלה לא יכול שלא לשים לב לכך ששר הביטחון, יואב גלנט, כבר "מריץ" את מי שמיועד להיות הרמטכ"ל הבא – אלוף במילואים השריונר איל זמיר, המכהן כיום כמנכ"ל משרד הביטחון. זמיר מגיע עם גלנט גם לדיונים רבים שבהם לא היה הכרח שישתתף מתוקף תפקידו הנוכחי. ומה לגבי ראש השב"כ, רונן בר, שסופג לא מעט אש בפני עצמו? ובכן, הוא לא יתפטר לפני שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יעשה זאת, או לפני שייקבע מועד לבחירות. מצד שני, הוא לבטח לא ישלים את הקדנציה שלו, שאמורה להימשך עד לאוקטובר 2026.

עיניים לצפון

המשבר בין הצבא לחברה לא ייפתר במהירות. בינתיים, הלחימה שואבת את כל תשומת הלב, והשבוע – במיוחד גזרת הצפון.

ובכן, בניגוד לרושם הכללי בציבור, לא חל השבוע שום שינוי מהותי במצב הלחימה מול חיזבאללה. ככל הנראה, גם לא תפרוץ מלחמה כוללת בלבנון בשבוע הקרוב, אלא אם ישראל מנסה "להרדים" את הארגון הלבנוני כדי לייצר הפתעה טקטית כלשהי. התעוזה של החיזבאללה לתקוף עמוק יותר ויותר בשטח ישראל ולפגוע בשיטתיות במטרות איכות של צה"ל, לצד ירי מסיבי על יישובים, יכולה להיתפס כקריסה של ההרתעה הישראלית מול הארגון הלבנוני. מצד שני, הסיפור האמיתי הוא העימות בין ישראל לאיראן, שמגבה את חיזבאללה ומגובה על ידי רוסיה, כולל במועצת הביטחון של האו"ם (תוצאה של הברית בין טהרן למוסקבה על רקע המלחמה באוקראינה).

המצב בצפון נראה חמור יותר השבוע גם בשל צילומי השריפות החמורות, שנבעו גם ממזג האוויר השרבי. לרוע מצב הרוח הלאומי, הלהבות השתוללו בדיוק בזמן שהגיעו בשורות איוב על עוד חטופים שנרצחו בשבי. בשורה התחתונה, צה"ל נערך כבר מזה חודשים באימונים ובפגיעה שיטתית בתשתית צבאית של חיזבאללה, לרגע שבו תתקבל החלטת ממשלה לצאת למלחמה כוללה, אם תתקבל החלטה כזאת. החיזבאללה, מצידו, מנסה לעשות את אותו הדבר. האפשרות למלחמה כוללת בלבנון, במוקדם או במאוחר, אכן התגברה השבוע לנוכח התחושה שכך המצב לא יכול להימשך, ושחייבים להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם לפני תחילת שנת הלימודים הבאה, וגם על רקע האישור שנתן הקבינט לגיוס מילואים מסיבי עד אוגוסט. מצד שני, יחידות שאמורות למלא תפקיד חשוב בכל מקרה של מלחמה מול חיזבאללה נמצאות כעת בתמרון קרקעי ברצועת עזה.

״ציר נצרים"

אפשר לראות את הגברת המאמץ מצד חיזבאללה וצה"ל גם על רקע הדיבורים על אפשרות להפסקת אש, על פי המתווה שחשף הנשיא ג'ו ביידן. זאת, לכאורה, כדי "להספיק כמה שיותר" לפני שנוצרים את האש.

בפועל, גם השבוע פעלו בעומק הרצועה שלוש אוגדות: 162 מנהלת את המערכה ברפיח, אוגדה 98 יצאה לפעולה במרחב אל בורייג' לאחר הרעשה ארטילרית כבדה והתקפות מן האוויר, ואילו אוגדה 99 מנהלת את המערכה סביב "ציר נצרים" – מאזור נחל עוד ועד לנקודה בים, שבה הקימו האמריקאים את המזח להכנסת סיוע הומניטרי. במקביל, אוגדה 143, שאחראית על מרחב גבול הרצועה עם הנגב המערבי, עסוקה בלחימה על הגבול, כמו ההתקלות בין חוליית מחבלים ובין כוח צה"ל ליד כרם שלום, שבה נפל ביום חמישי הגשש רס"ם זייד מזאריב.

אתמקד בלחימה של אוגדה 99, בפיקודו של תא"ל ברק חירם, שמפעילה שלושה צוותי קרב של חטיבות מילואים ואת ה"יחידה הרב-מימדית", שהוקמה בסוף העשור שעבר כדי להפעיל אמצעי לחימה מגוונים בשדה קרב אורבני: ככלל, העובדה שצה"ל מצליח לבתר את הרצועה ממזרח למערב היא אחד מההישגים הגדולים ביותר של המלחמה עד כה. 

מצפון לציר, נמצאים כ-250 אלף תושבים פלסטינים ומחבלי חמאס, שלא נענו לקריאות צה"ל להתפנות בתחילת הקרבות. מדרום, מתחוללת הלחימה של אוגדה 98 באל בורייג' קרוב מאוד לציר. כאשר "ציר נצרים" נכבש בסוף השנה שעברה, במקור על ידי חטיבת גולני והשריון, התנועה בו הייתה רק באמצעות כלים משוריינים תחת אש כבדה. כיום, ניתן לנוע בציר מצד לצד גם ברכב "רך". הנסיעה בציר עד למזח בים אורכת שבע דקות בלבד. מהמזח, אגב, נפרקת הסחורה ומועברת במשאיות לתושבים משני צידי הציר שבשליטת צה"ל, על ידי ארגוני ביוע בינלאומיים.

צה"ל מחזיק את ציר נצרים המבתר את רצועת עזה לשניים, באמצעות "מרחב אחזקה" ברוחב של קילומטר מכל צד, שבו כל פלסטיני הוא בגדר חשוד שיש לתקוף אותו, ו"רצועת אבטחה" ברוחב שלושה קילומטרים נוספים מכל צד, שכוללת שכונות שבהן מבצעים כוחות צה"ל פשיטות מידי פעם. מעל פני הקרקע, החמאס בדרך כלל נעלם ומעדיף שלא להילחם, למעט תקריות מידי פעם, כמו מתקפת טילי נ"ט על כוח מגדוד המילואים 22 שבה נפצעו חמישה לוחמים בבית שבו שהו, לצד ירי מקביל על דחפור של צה"ל. 

המתקפה המשולבת מעידה כי לחמאס עדיין נותרו מעט יכולות של פיקוד ושליטה. מאידך, אנשיו מותקפים מהים, מהאוויר ומהיבשה בכל פעם שהם רק צצים ממעבה האדמה או מתוך בית כלשהו. רק ביום שני, למשל, חיסלה אוגדה 99 תשע עשרה אנשי חמאס ב"הזדמנויות" כאלה. החיסולים האלה לא יביאו לשינוי אסטרטגי במצב או לכניעה של חמאס.

מתחת לאדמה, מתנהלת דרמה בפני עצמה, כאשר צה"ל ממשיך לגלות מנהרות ולפוצץ אותן. ככל הנראה, המעבר התת-קרקעי בין שני חלקי הרצועה, מתחת ל"ציר נצרים", חסום כעת כמעט לגמרי.

סכנה קיומית

לפני סיום, משהו על הדברים שאמר השבוע ח"כ אביגדור ליברמן על כך שישראל נמצאת בסכנה קיומית. לא פחות. אפשר למשוך כתפיים ולהתעלם מדבריו, כמו ההתעלמות מהאזהרה של ליברמן ב-2018, שהעברת כספים לחמאס עוד תעלה לנו ביוקר. מצד שני, לדעה המדהימה הזאת שותפים, שלא באופן פומבי, גם דמויות ביטחוניות בכירות, שיודעות הרבה על המהלכים האיראניים. שמעתי חשש דומה ממקורות ראשוניים לא פעם בתקופה האחרונה.

כאן המקום להזכיר כי הדאגה הגדולה של ישראל כל השנים הייתה שאיראן תהיה מדינת סף גרעינית, ושהיא תנסה להשלים את הדרוש לה כדי להשיג פצצה גרעינית ראשונה בעיתוי שינצל מצב בינלאומי וביטחוני ייחודי. ובכן, החודשים עד הבחירות בארצות הברית ולאחריהן, כאשר ישראל מקיזה דם בכל החזיתות, יחסי איראן ומוסקבה קרובים מאי פעם, וצרפת אוסרת על חברות ביטחוניות ישראליות להשתתף בתערוכת נשק – הם בדיוק ההזדמנות המושלמת.

ואם יתברר לנו בעוד שנה-שנתיים, שאיראן ניצלה בדיוק את הימים האלה כדי לפרוץ לפצצת הגרעין הראשונה שלה, כל הצרות הנוכחיות יקבלו פרופורציה מוקטנת. לכן, זה בהחלט הזמן ללכד את החברה הישראלית מחדש, מאחורי כוחות הביטחון. גם אם אינם מושלמים, אין להם תחליף.

**אש על כוחותינו** הוא גם שמו של ספר שפרסמתי בשנת 2007 על מלחמת לבנון השנייה (הוצאת "מעריב").

להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט

img
פרשנות | כוח צבאי משמעותי של נאט״ו יכול להקטין הסתברות למלחמה גרעינית באירופה
דעה | אופציה צבאית ישראלית תוכל לרסן את איראן 
קבוצת SQLink רוכשת את ZIGIT הישראלית
קבוצת SQLink רוכשת את ZIGIT הישראלית