דעה | בקרוב תצטרך להיות בישראל מדיניות חוץ ברורה כלפי איראן
הנרי קיסינג'ר אמר שלמדינת ישראל אין מדיניות חוץ, והכול בה מדיניות פנים. צדק, אבל לא לגמרי. בקרוב תצטרך להיות בישראל מדיניות חוץ ברורה כלפי איראן
דן ארקין
| 09/06/2022
סטילס: קובי גדעון/ לע"מ
הנרי קיסינג'ר אמר שלמדינת ישראל אין מדיניות חוץ, והכול בה מדיניות פנים. צדק, אבל לא לגמרי. אם יחסי ישראל-איראן הם מתחום יחסי חוץ, אז יש, ותהיה בקרוב הרבה מדיניות של ישראל כלפי אירן, ארה"ב, המדינות החתומות על הסכם הגרעין והסוכנות לאנרגיה אטומית סבא"א.
חשש ממלחמת אזרחים
במקביל, במדיניות הפנים הוכיחו הצבעות בכנסת כי נופל דבר בישראל: לנגד עינינו מתרחשים ומתפתחים שני תהליכים מקבילים, כלים שלובים, ההולכים ומקבלים ממדים גדולים. מחד הקצנה מדאיגה, לפעמים מפחידה, של הימין במדינה, בציבורים מסוימים, בכנסת ישראל, אצל תומכי בן גביר, ברחובות ערים מעורבות במזרח ירושלים, ואצל ח"כים בכנסת.
והתהליך השני, המקביל: גידול חסר תקדים של המעורבות והנוכחות של התושבים הערביים במדינה ישראל. 20 אחוזים, חמישית מאוכלוסיית המדינה, אזרחים לכל דבר.
לטוב ולרע: אגירת נשק ושימוש בו, חיסולים "על רקע משפחתי", השתתפות בפיגועי טרור, השתלבות ערבים בעבודה ובלימודים, הרופא, האחות, מנהל בית החולים והקופאית בקניון. פרלמנטרית כמעט ואין אפשרות היום להקים קואליציה וממשלה ללא ערבים. עובדה.
בשני התהליכים הללו יש חיוב ושלילה, תלוי בעיני המסתכל, סיכויים וגם סיכונים עד כדי כך שיש החוששים שתפרוץ בישראל מלחמת אחים. לא חלילה כזו שיורים ברחובות, אלא מלחמה על שליטה, על עמדות כוח, על דעת הקהל, השתלבות במקומות עבודה, ועל הנרטיב של המדינה. מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה ועד כמה דמוקרטית.
מלחמת אזרחים בין שני טיטאנים: ימין קיצוני, שקולותיו צעקניים ואף מאיימים, לבין מיעוט ערבי, שרובו רוצה חיים שקטים ופרנסה טובה במדינת ישראל אף על פי שהוא לא אוהב אותה, ומיעוטו הקיצוני אינו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית עם מיעוט ערבי.
החזית האיראנית
החזית האיראנית עולה מדרגה: ראש הממשלה בנט אינו מסתיר ש"תמו ימי החסינות" ו"העלינו הילוך", ואילו מנגד מאיים מפקד כוחות היבשה בצבא איראן: "איראן תחריב עד היסוד את תל אביב וחיפה".
שורה ארוכה של חיסולים, מקרי מוות מסתוריים, אחד נופל מגג ביתו ושני מת מהרעלת מזון בארוחה במסעדה עם "עמית". מבחינת מדיניות הפרסום של ישראל הכל ממקורות זרים, אך מודים-לא-מודים בביצוע. תגובות מרואיינים בתקשורת הן החל מ"אני לא יודע על מה אתה מדבר", וכלה ב" מדען איראני שמתעסק בתחום הגרעין או בטילים ייקח בחשבון שהוא נוטל על עצמו סיכון".
מי שידו במבצעים הללו מוכיח שהוא עושה בתוך איראן כמעט כבתוך שלו, שיש לו תשתית של משת"פים ושל ניהול מבצעים, אנשים וציוד שעומדים לרשותו. באחרונה התרחשו מבצעים מסוג זה בלוח זמנים קצר, ממש כמה מבצעים תוך ימים.
הרמה המבצעית גבוהה במיוחד. לא נראה שנעשו טעויות גלויות לעין, והשותף לארוחת ההרעלה יצא מתחומי איראן עוד לפני שהחלו לחפש אחריו, כך דווח.
מותר להניח שכל הדרגים – היוזמים, המאשרים, המתכננים, המבצעים והמסייעים, בארץ ובחו"ל, מודעים לסכנות הטמונות בשיטה. לא רק שמבצעים ושותפיהם עלולים להיתפס, אלא שהאיראנים עלולים להגיע למסקנה שכדאי להם להסתכן ולנסות לבצע פיגוע גדול ומכאיב.
נגד מי? נגד מטרות ישראליות, נגד ישראלים או יהודים בארץ, בחו"ל, במוסדות ובנציגויות של ישראל, בבתי כנסת ובמרכזים קהילתיים, באוטובוס של תיירים מהארץ.
הסכם גרעין
יש סימנים מעידים שבמקביל מתחדשת הפעילות המדינית-דיפלומטית סביב שיחות וינה וחידוש הסכם הגרעין. לא לביקור חברתי הגיע השבוע לביקור בזק אצל בנט ראש הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית רפאל גרוסי. הוא חייב לשוב לווינה ולבריסל עם תשובות ישראליות. ירושלים איננה שותפה לשיחות וינה, אך רוחה שם.
ארה"ב וממשל הנשיא עסוקים במלחמה באוקראינה ובאיומי סין, עם עין פקוחה-בקושי לגרעין האיראני. ביידן מעדיף שקט בחזית הסכם הגרעין ודי לו בהבטחה ש"לא נסכים שאיראן תהיה גרעינית". לישראל זה לא מספיק.
במקביל לפעילות חשאית אסור להזניח את הפעילות הדיפלומטית: חסר לנו קמפיין פומבי רחב-ידיים, לא היסטרי אלא מקצועי, של משרד החוץ על כל שלוחותיו בעולם שידגיש את הסכנות הצפויות לישראל, לסעודיה, למדינות הסכמי אברהם ואפילו לאירופה מאיראן גרעינית. יש גרעין למדינות אחדות, כולל למשטרי רשע, אך אלו אינן מאיימות השכם וערב להחריב את ערי האויבים.
חסרה מערכת הסברה שתסביר מה מתרחש בימים אלו באתרים באיראן: המשמעות האמיתית של העשרת אורניום ב-60 אחוזים, מהו "זמן הפריצה", מי ומתי יחליטו, או לא יחליטו, על עריכת ניסוי גרעיני איראני. מה מהות הטיל שהפצצה תהיה הראש הקרבי שלו.
אילו סוגים של נשק גרעיני עלולה איראן לייצר. נשק גרעיני טקטי, אסטרטגי. בכל הפרטים הללו צריכה ההסברה הישראלית לעסוק, לחזור שוב ושוב על פרטים אפילו כבר פורסמו, לחזור על אמת שכרוכה בה סכנה קיומית למדינת ישראל, וזו אינה פראזה, אפילו אם האיום רחוק.
ממשלה בלתי יציבה לחלוטין
הצרה היא שבשני הנושאים, סכנת הגרעין האיראני מזה והחזית הפנימית ימין קיצון מול ערבים מזה, האחריות והמשימות מוטלות כרגע על כתפיה של ממשלה בלתי יציבה לחלוטין.
ממשלה בת שנה, שיש בה המון רצון טוב ואף רקורד עשייה, אבל אין לה קולות בכנסת ותמיכה בציבור הבוחרים. ולכן נשקפת סכנת בחירות. ובבחירות טמונה סכנה אחת – האלטרנטיבה.
והאלטרנטיבה היא סיעה פרלמנטרית, הגדולה בכנסת, שמחדשת חידוש שלא נראה כמוהו בתולדות הפרלמנטים השפויים בעולם: ח"כים שמצביעים נגד הצעות חוק התואמות את העמדות והשקפות העולם שלהם, והכול כדי להפיל את הממשלה.
וגם מחרימים ישיבות של ועדות הכנסת העוסקות בענייני המדינה ואזרחיה. חובת אופוזיציה היא להפיל ממשלה, אבל לא במחיר של הצבעות הנוגדות את מדיניות המפלגה ואת עמדתם האישית של הח"כים המצביעים.
אלו כללי משחק הגובלים באלימות פרלמנטרית.
הנרי קיסינג'ר אמר שלמדינת ישראל אין מדיניות חוץ, והכול בה מדיניות פנים. צדק, אבל לא לגמרי. בקרוב תצטרך להיות בישראל מדיניות חוץ ברורה כלפי איראן
סטילס: קובי גדעון/ לע"מ
הנרי קיסינג'ר אמר שלמדינת ישראל אין מדיניות חוץ, והכול בה מדיניות פנים. צדק, אבל לא לגמרי. אם יחסי ישראל-איראן הם מתחום יחסי חוץ, אז יש, ותהיה בקרוב הרבה מדיניות של ישראל כלפי אירן, ארה"ב, המדינות החתומות על הסכם הגרעין והסוכנות לאנרגיה אטומית סבא"א.
חשש ממלחמת אזרחים
במקביל, במדיניות הפנים הוכיחו הצבעות בכנסת כי נופל דבר בישראל: לנגד עינינו מתרחשים ומתפתחים שני תהליכים מקבילים, כלים שלובים, ההולכים ומקבלים ממדים גדולים. מחד הקצנה מדאיגה, לפעמים מפחידה, של הימין במדינה, בציבורים מסוימים, בכנסת ישראל, אצל תומכי בן גביר, ברחובות ערים מעורבות במזרח ירושלים, ואצל ח"כים בכנסת.
והתהליך השני, המקביל: גידול חסר תקדים של המעורבות והנוכחות של התושבים הערביים במדינה ישראל. 20 אחוזים, חמישית מאוכלוסיית המדינה, אזרחים לכל דבר.
לטוב ולרע: אגירת נשק ושימוש בו, חיסולים "על רקע משפחתי", השתתפות בפיגועי טרור, השתלבות ערבים בעבודה ובלימודים, הרופא, האחות, מנהל בית החולים והקופאית בקניון. פרלמנטרית כמעט ואין אפשרות היום להקים קואליציה וממשלה ללא ערבים. עובדה.
בשני התהליכים הללו יש חיוב ושלילה, תלוי בעיני המסתכל, סיכויים וגם סיכונים עד כדי כך שיש החוששים שתפרוץ בישראל מלחמת אחים. לא חלילה כזו שיורים ברחובות, אלא מלחמה על שליטה, על עמדות כוח, על דעת הקהל, השתלבות במקומות עבודה, ועל הנרטיב של המדינה. מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה ועד כמה דמוקרטית.
מלחמת אזרחים בין שני טיטאנים: ימין קיצוני, שקולותיו צעקניים ואף מאיימים, לבין מיעוט ערבי, שרובו רוצה חיים שקטים ופרנסה טובה במדינת ישראל אף על פי שהוא לא אוהב אותה, ומיעוטו הקיצוני אינו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית עם מיעוט ערבי.
החזית האיראנית
החזית האיראנית עולה מדרגה: ראש הממשלה בנט אינו מסתיר ש"תמו ימי החסינות" ו"העלינו הילוך", ואילו מנגד מאיים מפקד כוחות היבשה בצבא איראן: "איראן תחריב עד היסוד את תל אביב וחיפה".
שורה ארוכה של חיסולים, מקרי מוות מסתוריים, אחד נופל מגג ביתו ושני מת מהרעלת מזון בארוחה במסעדה עם "עמית". מבחינת מדיניות הפרסום של ישראל הכל ממקורות זרים, אך מודים-לא-מודים בביצוע. תגובות מרואיינים בתקשורת הן החל מ"אני לא יודע על מה אתה מדבר", וכלה ב" מדען איראני שמתעסק בתחום הגרעין או בטילים ייקח בחשבון שהוא נוטל על עצמו סיכון".
מי שידו במבצעים הללו מוכיח שהוא עושה בתוך איראן כמעט כבתוך שלו, שיש לו תשתית של משת"פים ושל ניהול מבצעים, אנשים וציוד שעומדים לרשותו. באחרונה התרחשו מבצעים מסוג זה בלוח זמנים קצר, ממש כמה מבצעים תוך ימים.
הרמה המבצעית גבוהה במיוחד. לא נראה שנעשו טעויות גלויות לעין, והשותף לארוחת ההרעלה יצא מתחומי איראן עוד לפני שהחלו לחפש אחריו, כך דווח.
מותר להניח שכל הדרגים – היוזמים, המאשרים, המתכננים, המבצעים והמסייעים, בארץ ובחו"ל, מודעים לסכנות הטמונות בשיטה. לא רק שמבצעים ושותפיהם עלולים להיתפס, אלא שהאיראנים עלולים להגיע למסקנה שכדאי להם להסתכן ולנסות לבצע פיגוע גדול ומכאיב.
נגד מי? נגד מטרות ישראליות, נגד ישראלים או יהודים בארץ, בחו"ל, במוסדות ובנציגויות של ישראל, בבתי כנסת ובמרכזים קהילתיים, באוטובוס של תיירים מהארץ.
הסכם גרעין
יש סימנים מעידים שבמקביל מתחדשת הפעילות המדינית-דיפלומטית סביב שיחות וינה וחידוש הסכם הגרעין. לא לביקור חברתי הגיע השבוע לביקור בזק אצל בנט ראש הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית רפאל גרוסי. הוא חייב לשוב לווינה ולבריסל עם תשובות ישראליות. ירושלים איננה שותפה לשיחות וינה, אך רוחה שם.
ארה"ב וממשל הנשיא עסוקים במלחמה באוקראינה ובאיומי סין, עם עין פקוחה-בקושי לגרעין האיראני. ביידן מעדיף שקט בחזית הסכם הגרעין ודי לו בהבטחה ש"לא נסכים שאיראן תהיה גרעינית". לישראל זה לא מספיק.
במקביל לפעילות חשאית אסור להזניח את הפעילות הדיפלומטית: חסר לנו קמפיין פומבי רחב-ידיים, לא היסטרי אלא מקצועי, של משרד החוץ על כל שלוחותיו בעולם שידגיש את הסכנות הצפויות לישראל, לסעודיה, למדינות הסכמי אברהם ואפילו לאירופה מאיראן גרעינית. יש גרעין למדינות אחדות, כולל למשטרי רשע, אך אלו אינן מאיימות השכם וערב להחריב את ערי האויבים.
חסרה מערכת הסברה שתסביר מה מתרחש בימים אלו באתרים באיראן: המשמעות האמיתית של העשרת אורניום ב-60 אחוזים, מהו "זמן הפריצה", מי ומתי יחליטו, או לא יחליטו, על עריכת ניסוי גרעיני איראני. מה מהות הטיל שהפצצה תהיה הראש הקרבי שלו.
אילו סוגים של נשק גרעיני עלולה איראן לייצר. נשק גרעיני טקטי, אסטרטגי. בכל הפרטים הללו צריכה ההסברה הישראלית לעסוק, לחזור שוב ושוב על פרטים אפילו כבר פורסמו, לחזור על אמת שכרוכה בה סכנה קיומית למדינת ישראל, וזו אינה פראזה, אפילו אם האיום רחוק.
ממשלה בלתי יציבה לחלוטין
הצרה היא שבשני הנושאים, סכנת הגרעין האיראני מזה והחזית הפנימית ימין קיצון מול ערבים מזה, האחריות והמשימות מוטלות כרגע על כתפיה של ממשלה בלתי יציבה לחלוטין.
ממשלה בת שנה, שיש בה המון רצון טוב ואף רקורד עשייה, אבל אין לה קולות בכנסת ותמיכה בציבור הבוחרים. ולכן נשקפת סכנת בחירות. ובבחירות טמונה סכנה אחת – האלטרנטיבה.
והאלטרנטיבה היא סיעה פרלמנטרית, הגדולה בכנסת, שמחדשת חידוש שלא נראה כמוהו בתולדות הפרלמנטים השפויים בעולם: ח"כים שמצביעים נגד הצעות חוק התואמות את העמדות והשקפות העולם שלהם, והכול כדי להפיל את הממשלה.
וגם מחרימים ישיבות של ועדות הכנסת העוסקות בענייני המדינה ואזרחיה. חובת אופוזיציה היא להפיל ממשלה, אבל לא במחיר של הצבעות הנוגדות את מדיניות המפלגה ואת עמדתם האישית של הח"כים המצביעים.
אלו כללי משחק הגובלים באלימות פרלמנטרית.
