לא פה, לא שם – מציאות מורכבת לצעיר הפלסטיני
מיכאל מילשטיין, לא פה, לא שם – דיוקנו של הדור הצעיר הפלסטיני, הוצאת "מערכות" ומרכז דיין ללימודי המזה"ת ואפריקה, 2022
אפרים לפיד
| 10/04/2022
באדיבות הוצאת "מערכות" ומרכז דיין ללימודי המזה"ת ואפריקה
את הצעירים הפלסטינים ביהודה ושומרון (בשבילם: בגדה המערבית) וברצועת עזה פוגשת החברה הישראלית בעיקר בדיווחים בתקשורת הישראלית על פיגועים, מעצר מבוקשים, שוהים בלתי חוקיים ועולם העוינות.
ספרו של ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר באוניברסיטת רייכמן, הוא הזדמנות טובה וחשובה להכיר את הצעיר והצעירה הפלסטיניים כמו שהם. הם חוו מתחים עזים מבית ומחוץ ועוצבו בהשראת תהליכי יסוד של שלושים השנים האחרונות שעיקרם: הקמת הרשות הפלסטינית; האינתיפאדה השנייה.
הפיצול בין הגדה ועזה והחמצת ההשפעה של 'האביב הערבי' על מרחב המחייה שלהם. לדור הצעיר הזה יש השפעה הולכת וגדלה על המנהיגות המסורתית ועל הציבור הרחב בשטחים ובישראל. מילשטיין עקב אחר הצעירים הפלסטינים עוד משירותו באמ"ן ובמנהלת תיאום הפעולה בשטחים ואחר כך באקדמיה ובמסגרות ממשלתיות וציבוריות הפועלות עם השכנים שלנו בגדה ובעזה.
במחקר שלפנינו משרטט מילשטיין את המאפיינים של הדור החדש, החי על קו התפר (האמיתי, לא הסמלי) במזרח ירושלים בין המערב והמזרח של העיר. הוא מזהה את השסע התרבותי-חברתי של הצעירים עם דור ההורים והסבים שלהם ואת המיוחד לחברה הצעירה ברצועת עזה, "צעירים ללא מחר".
פתח דבר לספר כתב הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט והוא מתייחס בעיקר להתמודדות הביטחונית עם הפלסטינים. בספר עצמו מנסה המחבר על בסיס תצפית ותובנות שלו ובעזרת מובאות רבות מכותבים פלסטינים, ישראלים ואחרים לעמוד על מאפיינים חברתיים של הדור הצעיר, בתחומי השכלה וסוציו אקונומיה, הנשים הצעירות בחברה והשפעת המרחב הרשתי.
פרק מיוחד מוקדש לשני אדני מורשת: הנכבה (תבוסת 1948) וזכות השיבה. הנחלת זיכרון הנכבה מוגשת בעזרת סיפורים שתלמיד פלסטיני נדרש לשנן ובהמחשה במפות בהן מוצגת פלסטין ההיסטורית עד 1948. עם זאת ניכרים במהלך השנים סימני התרופפות בקרב הדור הצעיר כלפי זיכרון הנכבה.
שיח דומה מתנהל גם בחברה הערבית בישראל (10% ממנה מוגדרים פליטים). ניכר בה מאמץ לשימור זכרון העבר בצד הרצון לפתח חיים "נורמליים". לשאלה המתבקשת מדוע פסח 'האביב הערבי' על פלסטין ניתן כאן הסבר אפשרי כי הציבור והממשל הפלסטיניים שאפו לשמור על יציבות.
במבט אל העתיד מצביע המחבר כי הדור הצעיר הפלסטיני אינו עדיין כוח משפיע פוליטית. הם חיים בין מאבק לאומי לכמיהה לאורח חיים יציב. מילשטיין, כמו אחרים לא רבים בחברה הישראלית, מצפה להרחבת מפגשים בין בני נוער ישראלים ופלסטינים, פעולה העשויה לשפר את ההיכרות ההדדית ולגשר על הניכור העמוק של צעירים פלסטינים רבים כלי ישראל.
מיכאל מילשטיין, לא פה, לא שם – דיוקנו של הדור הצעיר הפלסטיני, הוצאת "מערכות" ומרכז דיין ללימודי המזה"ת ואפריקה, 2022
באדיבות הוצאת "מערכות" ומרכז דיין ללימודי המזה"ת ואפריקה
את הצעירים הפלסטינים ביהודה ושומרון (בשבילם: בגדה המערבית) וברצועת עזה פוגשת החברה הישראלית בעיקר בדיווחים בתקשורת הישראלית על פיגועים, מעצר מבוקשים, שוהים בלתי חוקיים ועולם העוינות.
ספרו של ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר באוניברסיטת רייכמן, הוא הזדמנות טובה וחשובה להכיר את הצעיר והצעירה הפלסטיניים כמו שהם. הם חוו מתחים עזים מבית ומחוץ ועוצבו בהשראת תהליכי יסוד של שלושים השנים האחרונות שעיקרם: הקמת הרשות הפלסטינית; האינתיפאדה השנייה.
הפיצול בין הגדה ועזה והחמצת ההשפעה של 'האביב הערבי' על מרחב המחייה שלהם. לדור הצעיר הזה יש השפעה הולכת וגדלה על המנהיגות המסורתית ועל הציבור הרחב בשטחים ובישראל. מילשטיין עקב אחר הצעירים הפלסטינים עוד משירותו באמ"ן ובמנהלת תיאום הפעולה בשטחים ואחר כך באקדמיה ובמסגרות ממשלתיות וציבוריות הפועלות עם השכנים שלנו בגדה ובעזה.
במחקר שלפנינו משרטט מילשטיין את המאפיינים של הדור החדש, החי על קו התפר (האמיתי, לא הסמלי) במזרח ירושלים בין המערב והמזרח של העיר. הוא מזהה את השסע התרבותי-חברתי של הצעירים עם דור ההורים והסבים שלהם ואת המיוחד לחברה הצעירה ברצועת עזה, "צעירים ללא מחר".
פתח דבר לספר כתב הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט והוא מתייחס בעיקר להתמודדות הביטחונית עם הפלסטינים. בספר עצמו מנסה המחבר על בסיס תצפית ותובנות שלו ובעזרת מובאות רבות מכותבים פלסטינים, ישראלים ואחרים לעמוד על מאפיינים חברתיים של הדור הצעיר, בתחומי השכלה וסוציו אקונומיה, הנשים הצעירות בחברה והשפעת המרחב הרשתי.
פרק מיוחד מוקדש לשני אדני מורשת: הנכבה (תבוסת 1948) וזכות השיבה. הנחלת זיכרון הנכבה מוגשת בעזרת סיפורים שתלמיד פלסטיני נדרש לשנן ובהמחשה במפות בהן מוצגת פלסטין ההיסטורית עד 1948. עם זאת ניכרים במהלך השנים סימני התרופפות בקרב הדור הצעיר כלפי זיכרון הנכבה.
שיח דומה מתנהל גם בחברה הערבית בישראל (10% ממנה מוגדרים פליטים). ניכר בה מאמץ לשימור זכרון העבר בצד הרצון לפתח חיים "נורמליים". לשאלה המתבקשת מדוע פסח 'האביב הערבי' על פלסטין ניתן כאן הסבר אפשרי כי הציבור והממשל הפלסטיניים שאפו לשמור על יציבות.
במבט אל העתיד מצביע המחבר כי הדור הצעיר הפלסטיני אינו עדיין כוח משפיע פוליטית. הם חיים בין מאבק לאומי לכמיהה לאורח חיים יציב. מילשטיין, כמו אחרים לא רבים בחברה הישראלית, מצפה להרחבת מפגשים בין בני נוער ישראלים ופלסטינים, פעולה העשויה לשפר את ההיכרות ההדדית ולגשר על הניכור העמוק של צעירים פלסטינים רבים כלי ישראל.
